מסע בני ישראל במדבר מתקרב אל שלביו המכריעים, עת העם מקיף את גבולות העמים השכנים בדרכו אל הארץ המובטחת. ציון הדרך הקצר המופיע כאן מקפל בתוכו מסלול ארוך יותר, וטומן בחובו משמעויות גיאוגרפיות ורוחניות הנוגעות למערכת היחסים שבין דור המדבר לה'.
הכתוב פותח במילים וַיִּסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אך אינו מפרש מהיכן בדיוק יצאו למסע זה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי מדובר בהמשך ישיר לנסיעה מהר ההר, במסלול שנועד להקיף את ארץ אדום מדרומה וממזרחה.
כאשר מצוין וַיַּחֲנוּ בְּאֹבֹת, הכתוב למעשה מקצר את תיאור הדרך ומשמיט תחנות ביניים. הפרשנים מסכימים כי על פי הפירוט המופיע בפרשת מסעי, בין הר ההר לבין אובות חנו ישראל בשני מקומות נוספים: צלמונה ופונון, שם התרחשה מכת הנחשים. התורה בחרה לדלג כאן על פירוט תחנות אלו כדי להציג תמונה כללית ותמציתית של המסע, עד להגעתם אל קצה גבול אדום ותחילת גבול מואב, שם מוקמה אובות [ביאור יש"ר, העמק דבר, הכתב והקבלה, אברבנאל].
לצד ההסבר הגיאוגרפי, השמטת תחנות הביניים ואי-ציון נקודת המוצא המפורשת הובילו את המפרשים לחשוף רובד מדרשי סמוי. השם אֹבֹת נדרש על ידי רבים מלשון "אויבים", לרמז על כך שבאותה תקופה נעשו ישראל כביכול אויבים לה' [רבנו בחיי, שפתי כהן, הדר זקנים, העמק דבר]. עוינות זו מסמלת את כל שמונה ושלושים שנות הנדודים מאז עזבו את קדש ועד הגעתם לתחנה זו, שנים שהיו רצופות בחטאים, תלונות ומריבות שעוררו הקפדה אלוהית. מנגד, יש המציגים זווית שונה ומפרשים את שם המקום מלשון "אבו", כלומר רצו, ללמד שדווקא בתחנה זו חל מפנה חיובי והעם רצה והסכים סוף סוף להישמע להנהגתו של משה [שפתי כהן].