קולות המושלים והמשוררים הקדומים עולים מפסוק זה, הנושא קינה ולעג על מפלתו המוחלטת של מואב ועל חוסר האונים של אלוהיו אל מול צבאות סיחון. הקריאה אוֹי־לְךָ֣ מוֹאָ֔ב נתפסת על ידי רוב הפרשנים כקללה וכקינה על כך שהאומה המואבית נמסרה בידי אויביה. מפלה זו נתפסת כחלק ממהלך בלתי נמנע, שכן ברגע שערי מואב נכבשו ונבנו מחדש עבור סיחון, נחרץ גורלו של העם ליפול בידיו [שפתי חכמים, מזרחי]. עם זאת, ישנה גישה ייחודית המסבירה כי המילה אוֹי אינה מבטאת צער וכאב, אלא נגזרת מלשון 'נאווה' וראוי, כלומר – האסון שפקד את מואב הוא תוצאה הולמת וראויה למעשיהם, כאילו בחרו ברעה זו בעצמם [הכתב והקבלה].
הפסוק מכנה את האומה עַם־כְּמוֹשׁ, על שם אלילם הלאומי. כְּמוֹשׁ היה צלם שניצב במדבר, ולפי אחת המסורות היה עשוי אבן שחורה עתיקה שמשכה אחריה עובדי אלילים רבים [פענח רזא]. מואב נקראים על שמו משום שבטחו בו ובנו לו במות יותר מכל עם אחר [רמב"ן]. המילה אָבַ֖דְתָּ מתפרשת כאן בלשון סבילה, כלומר – נטרדת ואבדת מן העולם [חזקוני]. תבוסה זו המחישה יותר מכל את אוזלת ידו של האליל, שלא הצליח להושיע את מאמיניו בשעת צרתם [רש"ר הירש].
סביב המילה נָתַן מתקיימת מחלוקת פרשנית מרתקת בשאלה מי הוא זה ש"נתן" את העם לתבוסה. הגישה המרכזית רואה בכמוש את נושא המשפט: האליל הוא זה שעזב והפקיר את מאמיניו, הנקראים כאן "בניו ובנותיו", בידי האויב משום שלא היה בכוחו להצילם [רמב"ן, ביאור יש"ר, דעת זקנים]. מנגד, יש המפרשים ש"הנותן" הוא ה' או הכוח העליון שמסר אותם [רש"י], ויש הטוענים כי מדובר במנהיגות של מואב עצמה, שלא דאגה להציל את עמה והפקירה אותו [העמק דבר].
מבט תיאולוגי מעניין מציע כי ה' כיוון רק את כיבוש שטח הארץ מידי מואב, כדי שבעתיד יוכלו בני ישראל לרשת אותה מידי סיחון בדרך מותרת. אולם, ההרג ההמוני של בני העם היה מיותר וללא צורך אלוהי, ולכן הפסוק מאשים את כמוש באובדן העם – ההישענות על האליל היא שגרמה להפקרת הבנים והבנות [מלבי"ם].
גורלם של הניצולים מתחלק לשניים: בָּנָ֤יו פְּלֵיטִם֙ הם הבנים שברחו ונסו מפני החרב [רלב"ג, שד"ל], ולפי דעה אחת מדובר בילדים קטנים ששרדו [חזקוני], או באנשים שנמלטו במהירות כשליחים רצים [נתינה לגר]. לעומתם, וּבְנֹתָ֣יו בַּשְּׁבִ֔ית מתייחס לנשים ולבנות, שדרכן אינה להילחם, ולכן לא יכלו להימלט ונלקחו לשבי [דעת זקנים, חזקוני].
ברובד נוסף, חלוקה זו בין הבנים שברחו לבנות שנשבו טומנת בחובה אירוניה היסטורית והלכתית עמוקה עבור מואב. על פי ההלכה, נשים מואביות מותרות לבוא בקהל ישראל לאחר גיור, בעוד שהגברים המואבים אסורים בכך לעולם. לו היו הגברים נלקחים בשבי, ייתכן שהיה נמצא להם פתח של היתר והשתלבות, בעוד שהנשים מותרות ממילא. אולם המציאות התהפכה לרעתם: דווקא הגברים נמלטו ונותרו באיסורם לנצח, ואילו הנשים, שלא היו זקוקות לשבי כדי להיות מותרות, נלקחו אליו. היפוך גורלות זה מעצים את קריאת ה"אוי" שבתחילת הפסוק, המבטאת חוסר מזל מוחלט [נחל קדומים].