במדבר, פרק כ״א, פסוק כ״ט

תארו לעצמכם שאתם סומכים על משהו בכל הכוח, אבל ברגע האמת, כשאתם הכי צריכים אותו, מתברר שהוא לא יכול לעזור לכם בכלל. זה בדיוק מה שקרה לעם מואב. המשוררים של פעם שרו שיר על ההפסד הגדול של מואב במלחמה מול מלך סיחון. הם מתחילים בקריאה אוֹי־לְךָ מוֹאָב, שזו קריאת צער על כך שהעם נפל בידי האויבים שלו. המשוררים אומרים להם אָבַדְתָּ, כלומר, אתם אבודים ומנוצחים. למה זה קרה? בני מואב סמכו על פסל, אליל בשם כמוש. בגלל שהם כל כך האמינו בו ובנו לו המון במות, הם נקראים עַם־כְּמוֹשׁ. אבל כשהגיעה הצרה, האליל הזה לא הושיע אותם. המילה נָתַן מתארת איך האליל פשוט עזב והפקיר אותם בידי האויב, כי לפסל הרי אין באמת כוח לעזור. בגלל ההפסד הזה, העם התפזר. הגברים, שנקראים בָּנָיו פְּלֵיטִם, ברחו ונסו על נפשם כדי להינצל. לעומתם, הנשים, שדרכן לא לצאת למלחמה ולא יכלו לברוח מהר, מתוארות במילים וּבְנֹתָיו בַּשְּׁבִית, כי הן נלקחו כשבויות. הסיפור הזה מראה לנו כמה חסר תועלת זה לסמוך על אלילים שלא באמת יכולים להגן על המאמינים שלהם.