במהלך המסע במדבר, רגע לפני הכניסה לארץ, עולה הצורך לבסס את הלגיטימציה של כיבושי ישראל ולהזכיר את חסדי ה'. מתוך כך, מובאת עדות היסטורית וגיאוגרפית המשלבת שירה, גבולות מדיניים ונסים נסתרים, כדי להמחיש את ההשגחה שליוותה את העם.
המונח בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת ה' זוכה למגוון פירושים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בספר היסטורי ממשי שהיה קיים באותם ימים, בדומה לספרי דברי הימים של המלכים. חכמי הדורות ההם נהגו לכתוב בו את קורות המלחמות הגדולות ולייחס את הניצחונות לה', אך ספר זה, יחד עם ספרים עתיקים אחרים מתקופת האבות, אבד במרוצת השנים [רמב"ן, אבן עזרא, רבנו בחיי, בכור שור, חזקוני]. לעומת זאת, פרשנים אחרים מסבירים כי אין מדובר בספר פיזי כלל, אלא המילה "ספר" משמעותה סיפור וספירת דברים. כלומר, הפסוק מתייחס לשירות ולסיפורים שבעל פה שבהם היו בני ישראל מהללים את ה' על נסיו [רש"י, רשב"ם, שד"ל, מזרחי]. גישות נוספות מציעות כי הכוונה היא לתורה עצמה, המגנה על לומדיה במלחמותיהם [שפתי כהן, צאינה וראינה], או לספר גנוז לפני ה' שבו מפורטים הגבולות שהוא עתיד להנחיל לישראל בימות המשיח [אור החיים].
הביטוי אֶת וָהֵב מעורר מחלוקת פרשנית ענפה. חלק ניכר מהפרשנים סבורים כי זהו פשוט שמה של עיר או מקום גיאוגרפי סמוך לגבול [רמב"ן, הטור הארוך, ביאור יש"ר, העמק דבר]. מנגד, יש המפרשים את המילה מלשון נתינה (מהשורש יהב, כאשר האות וי"ו מחליפה את האות יו"ד), כלומר הפסוק משבח את מה שה' נתן והעניק לישראל [רש"י, רשב"ם, הירש]. דעה קרובה לכך, המבוססת על מסורות דקדוקיות, טוענת כי מדובר במילה אחת מחוברת, "אתוהב", שמשמעותה שהאזור ניתן ונמסר לידי הכובשים [בכור שור, דעת זקנים, הדר זקנים]. בנוסף, קיימות גישות מדרשיות המפרשות מילים אלו כשמותיהם של שני אנשים מצורעים שצעדו בסוף המחנה וגילו את הנס שאירע, או לחלופין כרמז לאהבה (והב מלשון אהב) הנוצרת לבסוף בין תלמידי חכמים הנלחמים זה בזה בלימוד התורה [אור החיים, תורה תמימה].
תיאור הכיבוש בְּסוּפָה מוסבר על ידי רוב הפרשנים כסערה ורוח חזקה. משמעות הדבר היא שה' או צבאות סיחון השמידו את האויב במהירות ובעוצמה פתאומית של סופה [רמב"ן, ספורנו, שד"ל, שטיינזלץ]. גישה שונה קושרת מילה זו לים סוף, ומסבירה כי הפסוק בא להשוות ולהזכיר את הנסים הגדולים שנעשו לישראל בים סוף יחד עם הנסים שנעשו בנחלים [רש"י, רשב"ם, קצור בעל הטורים]. אחרים מפרשים את המילה במשמעות של קצה וסיום, כלומר המקומות שנמצאים בסוף גבול המדבר [הכתב והקבלה, מלבי"ם, חזקוני].
סיום הפסוק, וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן, משמש מטרה כפולה. במישור הפשט והגיאוגרפיה, הכתוב מצטט מתוך "ספר המלחמות" את תיאור הנחלים כדי להוכיח שארנון הוא הגבול המדויק של מואב. ציטוט זה נועד להעיד שעם ישראל לא עבר על הציווי האלוהי ולא פלש לשטח מואב, אלא נכנס רק לשטחים שסיחון כבר כבש קודם לכן, שמותרים לישראל [רמב"ן, ספורנו, רלב"ג, מלבי"ם].
במישור הנסתר, בתוך נחלים אלו התרחש נס הצלה עצום. כאשר ישראל עמדו לעבור בתוך העמק העמוק של נחל ארנון, התקבצו המוני אויבים אמוריים והסתתרו בתוך מערות שבצלעי ההרים, במטרה לארוב לעם ישראל ולהשמידו. ללא ידיעת ישראל, ה' הרעיש את ההרים, וההר שממול זז ממקומו ונכנס לתוך המערות, וכך נמחצו כל האויבים. כדי שישראל ידעו על הנס העצום שהתרחש למענם, בארה של מרים שליוותה אותם ירדה אל תוך הנחל ושטפה את דמם ואיבריהם של האויבים אל עבר מחנה ישראל. מראה זה של ההצלה הגלויה הוא שהוביל את העם להכיר בחסדי ה' ולומר שירת הודיה [רש"י, תורה תמימה, צאינה וראינה, חומש קה"ת, מזרחי].