לאחר הניצחון הגדול על סיחון מלך האמורי, בני ישראל ממשיכים לבסס את אחיזתם בעבר הירדן. יעד נוסף שעמד בדרכם הוא העיר יעזר, אשר שכנה בארצו של סיחון והייתה שייכת בעבר לבני עמון [רש"ר הירש]. הצורך לצאת למבצע צבאי ממוקד נבע מכך שאנשי המקום היוו איום והציקו למחנות ישראל הסמוכים, ולכן היה הכרח לרגל ולכבוש את האזור [העמק דבר].
ההחלטה של משה לשלוח מרגלים דווקא בשלב זה, לאחר שמלכם של האמורים כבר נפל, מעוררת תהייה בקרב הפרשנים. יש המסבירים כי המטרה הייתה לנהל את המערכה בדרך הטבע ובתכסיסי מלחמה מקובלים של מלכים, כדי להטיל אימה ולשבור את רוחם של שלושים ואחד מלכי כנען שהמתינו להם בהמשך הדרך [שפתי כהן]. גישה אחרת רואה בשליחות זו מהלך רוחני, שנועד לתת הזדמנות לתקן את העוון ההיסטורי של חטא המרגלים המקורי [משכיל לדוד].
המרגלים החדשים אכן הוכיחו את עצמם ופעלו באופן שונה לחלוטין מקודמיהם. הפסוק מציין וַיִּלְכְּדוּ בְּנֹתֶיהָ, כאשר המילה בְּנֹתֶיהָ מתייחסת ליישובים הקטנים והכפרים שהקיפו את העיר המרכזית יעזר [ביאור שטיינזלץ, בכור שור]. הפרשנים מדגישים כי הפועל מופיע בלשון רבים, בניגוד להמשך הפסוק, מה שמלמד שהמרגלים עצמם הם אלו שיזמו את הקרב ולכדו את הכפרים [ספורנו, שפתי חכמים, גור אריה]. המרגלים סירבו לחזור על טעות העבר, יצאו למלחמה במסירות נפש, ופעלו מתוך ביטחון מוחלט בכוח תפילתו של משה שיסייע להם לנצח [רש"י, שפתי כהן, משכיל לדוד].
השלב האחרון במערכה מתואר במילה וַיּוֹרֶשׁ, שמשמעותה גירוש האויב וכיבוש המקום [ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ]. המעבר לשימוש בלשון יחיד מצביע על כך שלאחר פעולת המרגלים בכפרים, משה רבנו עצמו השלים את המלאכה וגירש את האמורי מן העיר המרכזית [ספורנו, גור אריה]. עם זאת, המילה נכתבת בתורה חסרה כ"ויירש" אך נקראת כ"ויורש" [חזקוני, מנחת שי]. כתיב זה חושף רובד נוסף של המאורעות ומלמד שבני ישראל כמעט ולא הוצרכו להילחם בפועל כדי לגרשם, שכן האמורים נתקפו פחד, התרוששו וברחו מעצמם מפני ישראל [הטור הארוך, קיצור בעל הטורים].