מסעם של בני ישראל נמשך תוך הקפת הגבולות הדרומיים של אדום ומואב, עד לפנייתם צפונה אל עבר הגבול המזרחי של ארץ מואב [מלבי"ם, חזקוני]. תחנתם החדשה נושאת שם המורכב מתיאור גיאוגרפי וטופוגרפי המעיד על אופי האזור.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה בעיי מתארת תילים, חורבות או ארץ שוממה, מלחה ונטולת יישוב. מבחינה לשונית, מקור המילה קשור לפעולת הטאטוא וגריפת הלכלוך או הדשן, ולכן היא מתארת מקום חרב ש"טאטאו" אותו מיושביו [רש"י, שפתי חכמים, מזרחי, גור אריה, נתינה לגר]. דעה נוספת קושרת את המילה למקום ירוד שאליו שופכים מים מאוסים [צפנת פענח]. לעומת זאת, יש המפרשים שהאות עי"ן התחלפה באות אל"ף, כך שהמשמעות היא כמו "איים" – אזור מבודד ומרוחק מכל סביבתו [חזקוני, רש"ר הירש].
באשר לתוספת העברים, הפירוש המקובל הוא שמדובר בלשון מעבר. זהו נתיב הדרך שבו היו חוצים את הר נבו לכיוון ארץ כנען, והוא היווה נקודת גבול המפרידה בין ארץ מואב לארץ האמורי [רש"י, שפתי חכמים, שטיינזלץ, מזרחי, גור אריה]. עם זאת, מתעוררת מחלוקת היסטורית-גיאוגרפית לגבי זיהוי זה. יש הטוענים כי הר נבו לא היה ממוקם כלל בתחנה זו, אלא במרחק של שלוש חניות משם, ולכן ההפרדה בין מואב לאמורי באזור זה משקפת את הגבול ההיסטורי הקדום, לפני שסיחון מלך האמורי כבש שטחים אלו מידי מואב [חזקוני].
מיקומה המדויק של החניה מתואר במילים על פני מואב ממזרח השמש. משמעות הדבר היא שהמקום היה נשקף אל מול ארץ מואב [שטיינזלץ]. הפרשנים מדגישים כי האות מֵם במילה ממזרח אינה מציינת יציאה "מן המזרח", אלא משמשת לתיאור פאה וכיוון, כלומר החניה הייתה ממש בתוך החלק המזרחי של ארץ מואב [רש"י, מזרחי, גור אריה].