בדרכם של בני ישראל אל הארץ המובטחת, הם חולפים על פני תוואי שטח מורכב בגבול מואב והאמורי. מילים אלו חותמות את הציטוט מתוך "ספר מלחמות ה'", ומשלבות בתוכן תיאור גיאוגרפי של גבולות ומקורות מים, יחד עם רמזים לנסים נסתרים שליוו את העם. מתוך גילוי נסים אלו, מתעורר העם לשיר שירת הודיה עצמאית על המים, המסמלת את התבגרותו לקראת הכניסה לארץ, אף ללא הנחייתו הישירה של משה [ביאור שטיינזלץ].
רוב הפרשנים מסכימים כי הצירוף וְאֶשֶׁד הַנְּחָלִים מתאר שפך מים, מפל או מדרון תלול שבו המים יורדים בשטף [ספורנו, דעת זקנים, בכור שור, ביאור יש"ר, מלבי"ם]. הכתוב משרטט את מסלול זרימת המים, אֲשֶׁר נָטָה – כלומר פנה והתעקל – לעבר לְשֶׁבֶת עָר, מקום מושבה של העיר המואבית החשובה עָר [ספורנו, ביאור שטיינזלץ], המכונה בארמית גם ככפר [נתינה לגר]. המילה לְשֶׁבֶת איננה פועל אלא שם עצם (בסמיכות) המציין מקום יישוב [ביאור יש"ר]. זרימת המים המשיכה וְנִשְׁעַן לִגְבוּל מוֹאָב, כלומר הגיעה ממש עד קצה הגבול המואבי ונסמכה אליו [ספורנו, דעת זקנים].
לתיאור גיאוגרפי זה ישנה משמעות מדינית והיסטורית. אפיק המים שימש כגבול. אף על פי שקצהו האחד נשק לעיר המואבית ער וסיפק לה מים, עיקר זרימתו של האשד הייתה באורך השטח שנכבש מסיחון מלך האמורי, ולכן המים היו שייכים לישראל ונועדו לצרכיהם [העמק דבר, מלבי"ם]. הכתוב מדגיש שהנחלים נשענו על הגבול אך לא חצו אל תוך שטחה הפנימי של מואב, מקום שבו נאסר על ישראל להילחם [ספורנו, חזקוני].
לצד הפירוש הגיאוגרפי, גישה פרשנית מרכזית נוספת חושפת בפסוק תיאור של נס הצלה דרמטי שהתרחש בסתר. לפי גישה זו, האמוריים תכננו מארב קטלני בתוך הנחל העמוק והקצר, והסתתרו במערות שבהרים במטרה לירות חצים ואבנים על ישראל בעת מעברם. לאור זאת, הצירוף וְאֶשֶׁד הַנְּחָלִים אינו מתאר שפך מים, אלא את שפיכת דמם של אותם אויבים אמוריים [רש"י, שפתי כהן, קיצור בעל הטורים].
המילים אֲשֶׁר נָטָה מתפרשות בגישה זו כתיאור פיזי של תזוזת ההרים. ההר שבצד ארץ ישראל (צד האמורי) הזדעזע ונטה ממקומו לעבר ההר שבצד מואב, כעין שפחה היוצאת לקראת גבירתה כדי להקביל את פני ארון הברית וישראל. בליטות הסלע של הר אחד נכנסו לתוך המערות של ההר השני, וכך נמחצו האויבים שארבו בתוכן [רש"י, ברכת אשר על התורה, משכיל לדוד]. ההרים נותרו דבוקים זה לזה, וזהו פשר המילים וְנִשְׁעַן לִגְבוּל מוֹאָב – ההר נשען על גבול מואב ושימש כגשר עד שישראל סיימו לעבור בבטחה על גביו, וזאת כדי שלא יצטרכו לרדת אל עומק הנחל ולא יראו מיד את דם ההרוגים, אלא רק לאחר מכן באמצעות מי הבאר ששטפו את הדם [שפתי חכמים, גור אריה].