במדבר, פרק כ״א, פסוק ט״ו

יצא לכם פעם לטייל באזור יבש ופתאום לשמוע מרחוק קול של מים זורמים בכוח? כמעט אפשר לדמיין את ההרגשה של בני ישראל בדרכם לארץ ישראל. הם עוברים באזור מיוחד שנמצא בדיוק על הגבול שבין ארץ מואב לארץ האמורי. הכתוב מספר לנו על וְאֶשֶׁד הַנְּחָלִים, שזה בעצם מפל מים חזק או מדרון תלול שהמים יורדים בו בשטף גדול. המים האלו לא זרמו בקו ישר, אלא במסלול אֲשֶׁר נָטָה, כלומר, הנחל פנה והתעקל לכיוון לְשֶׁבֶת עָר. המילה לשבת מתארת מקום יישוב, והכוונה היא שהמים פנו לכיוון העיר המואבית החשובה שנקראת עָר. הנחל המשיך לזרום וְנִשְׁעַן לִגְבוּל מוֹאָב, כלומר המים הגיעו ממש עד קצה הגבול של מואב ונעצרו שם. הזרם לא נכנס אל תוך השטח הפנימי של מואב, כי שם היה אסור לבני ישראל להילחם. הנחל הזה שימש בעצם כגבול טבעי. למרות שקצה אחד שלו הגיע לעיר המואבית, רוב המים זרמו בשטח שעבר לידי בני ישראל, ולכן הם היו שייכים להם. כשבני ישראל ראו את מקורות המים האלו ואת הניסים הנסתרים שליוו אותם בדרך, הם התמלאו בהכרת הטוב והתחילו לשיר לה' שירת תודה מיוחדת ועצמאית.