נסו לדמיין את הרגע המרגש שבו מסע ארוך מאוד עומד להסתיים והנוף מסביב משתנה לגמרי. בני ישראל מתקרבים לסוף ההליכה שלהם במדבר, והם עוברים במסלול שיורד מההרים אל עמק נמוך. זהו ההסבר למילים וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא, מעבר ממקומות גבוהים אל תוך בקעה או עמק. משם הדרך מטפסת שוב אל רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, מקום גבוה מאוד שממנו אפשר להביט למרחקים. מאותה נקודה גבוהה המבט פונה וְנִשְׁקָפָה, כלומר הפסגה צופה מלמעלה, אל עבר הַיְשִׁימֹן, שהוא המדבר השומם והריק מאנשים שבו הם צעדו עד עכשיו.
המקום הזה הוא לא רק תצפית יפה, אלא נקודה מיוחדת שבה מסתיים דבר פלאי. לאורך כל שנות הנדודים במדבר לוותה את בני ישראל באר מים מיוחדת מאת ה'. הבאר הזו לא הציפה את השטח במים, אלא נפתחה ונסגרה בדיוק מתי שהעם היה צריך לשתות. אבל עכשיו, כשהם מגיעים לאזור שיש בו מקורות מים טבעיים ורגילים, הנס כבר לא נחוץ. לכן, בדיוק במקום הזה הבאר מסיימת את תפקידה. הבאר גם הייתה קשורה מאוד למשה רבנו, ובמקום שבו עומד להסתיים המסע שלו, גם באר המים המופלאה מסיימת את דרכה.