רגע לפני סיום ארבעים שנות הנדודים, כאשר בני ישראל כבר עומדים על סף הכניסה לארץ המובטחת, מתרחש משבר עמוק המאלץ אותם לסגת לאחור. עם ישראל חווה נקודת שבר פיזית ונפשית, שבה התקווה לפריצת דרך מתחלפת בייאוש מר.
וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם סוּף לִסְבֹב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמסע דרומה לכיוון מפרץ אילת לא היה מתוכנן, אלא נכפה על העם לאחר שמלך אדום, ובהמשך גם מלך מואב, סירבו לאפשר להם לעבור בגבולם [חזקוני, שטיינזלץ, רבנו בחיי, אבן עזרא]. אולם, מעבר לעיקוף הגיאוגרפי, המסע טמן בחובו נסיגה טראומטית לאחור. בעקבות פטירת אהרן הכהן בהר ההר, נסתלקו ענני הכבוד שהגנו על המחנה. חשיפה זו הובילה למתקפה מצד מלך ערד הכנעני, שגרמה לישראל להימלט בבהלה לאחור מרחק של שבעה מסעות, עד ששבט לוי נלחם בהם והכריח אותם לעצור במוסרה. שם, מתוך שבר גדול, הם התאבלו על אהרן שמיתתו הובילה לשרשרת האסונות הזו [רש"י, מזרחי, גור אריה].
וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ
המונח קוצר נפש מתאר מצב של חוסר סבלנות וקושי להכיל את המציאות. זהו ההפך מ"ארך אפיים" (סבלנות); הנפש הופכת צרה מלהכיל את הצער, והאדם מאבד את היכולת להמתין בסבלנות להשגת מטרתו [שד"ל, רש"ר הירש, ברכת אשר].
הפרשנים מצביעים על שילוב של סיבות פיזיות ופסיכולוגיות שהובילו לשבר זה:
מבחינה פסיכולוגית, הקושי הגדול נבע מעצם הנסיגה. להיות קרובים כל כך ליעד ואז להיאלץ להתרחק ממנו בדרך ארוכה ועוקפת, קשה הרבה יותר מנסיעה בדרך ארוכה מלכתחילה [העמק דבר]. החזרה לתוואי של ים סוף הזכירה לעם את המסלול שבו צעדו לאחר חטא המרגלים, והם נתקפו חרדה שמא נגזר עליהם להישאר במדבר לנצח [רש"י, פני דוד].
מבחינה פיזית, הסתלקות ענני הכבוד שינתה את חווית המסע לחלוטין. אם עד כה הענן נשא אותם בקלות, יישר את ההרים והגן עליהם מפני פגעי מזג האוויר, כעת הם נאלצו לכתת את רגלים בחום השמש הקופחת ביום ובקור המקפיא בלילה [שפתי כהן, חזקוני, מלבי"ם, אלשיך].
יש המבחינים בין "קוצר רוח" שחוו בני ישראל במצרים מתוך עבודה קשה שבלבלה את דעתם ולא אפשרה להם לחשוב בבהירות, לבין קוצר הנפש המוזכר כאן. במסע זה, דעתם לא הייתה מבולבלת, והיה ביכולתם להתבונן בניסים שליוו אותם ארבעים שנה ולבטוח בה'. העובדה שבחרו להתייאש ולא להרגיע את נפשם היא שהובילה בסופו של דבר לעונשם [ביאור יש"ר].
קוצר הנפש הוביל ישירות לתלונות על המזון והמים מיד לאחר מכן. הפחד מפני העתיד התעצם כאשר ראו סוחרים המביאים פירות טריים מארץ ישראל. המראה של מזון טבעי וממשי גרם להם למאוס במן הרוחני, שלתחושתם לא העניק להם כוח פיזי והיה חסר ממשות לעין ולחך. הם חששו שכשם שאהרן ומרים מתו, גם משה ימות בקרוב, ואז ייפסקו לחלוטין המן והמים הניסיים, והם יגוועו ברעב במדבר [דעת זקנים, צרור המור, בכור שור, פני דוד, אלשיך].