קרה לכם פעם שהייתם ממש קרובים לסיים משהו חשוב, כמו לבנות מגדל גבוה או להגיע לסוף של מסלול הליכה ארוך, ופתאום הייתם צריכים לחזור אחורה וללכת בדרך אחרת לגמרי? זה בדיוק מה שהרגישו בני ישראל.
אחרי כמעט ארבעים שנה במדבר, הם סוף סוף עמדו להיכנס לארץ ישראל. אבל אז קרה משבר. מלך אדום לא הסכים שהם יעברו בשטח שלו, ולכן וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם סוּף לִסְבֹב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם. הם נאלצו להסתובב וללכת בדרך עוקפת וארוכה מאוד. זה לא היה סתם עיקוף, אלא נסיגה קשה לאחור. אהרן הכהן האהוב נפטר, וענני הכבוד ששמרו עליהם כל השנים הסתלקו. פתאום, במקום ללכת בקלות עם ענן שמיישר את הדרך ומגן עליהם, הם נאלצו לצעוד בחום השמש הקופחת ביום ובקור המקפיא בלילה. בנוסף, אויבים תקפו אותם והם נאלצו לברוח אחורה בבהלה.
בגלל כל הקושי הפיזי והעצב הגדול, וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ. המשמעות היא שפשוט נגמרה להם הסבלנות. להיות כל כך קרובים למטרה ואז להתרחק ממנה שוב, זה דבר שמאוד קשה להכיל. החזרה אחורה הזכירה להם את הימים של תחילת המסע, והם נבהלו. למרות שהיה ביכולתם לזכור את כל הניסים שה' עשה להם ולסמוך עליו, הם בחרו להתייאש. הפחד גרם להם לאבד את התקווה, למאוס באוכל שקיבלו, ולהתחיל לחשוש שיישארו במדבר לנצח ושבלי המנהיגים שלהם לא יהיה מי שידאג להם.