יצא לכם פעם ללכת במסלול ארוך מאוד ולהרגיש שהרגליים שלכם כבר ממש עייפות? זה בדיוק מה שקרה לבני ישראל במדבר. הם היו צריכים ללכת דרך ארוכה כדי לעקוף את ארץ אדום, והדרך הקשה גרמה להם לאבד את הסבלנות. מתוך העייפות והתסכול, הם התחילו לדבר בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה. הם לא סתם ביקשו עזרה, אלא דיברו בצורה קשה, ביקורתית ומלאת תלונות.
הם צעקו כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם. אבל רגע, איך אפשר להגיד שאין אוכל ומים? הרי בכל בוקר ירד להם מן מהשמיים, ובארה של מרים נתנה להם מים טריים. הסיבה לתלונה הייתה שבני ישראל פשוט רצו אוכל טבעי ורגיל, כמו שיש לכל שאר האנשים בעולם. הם היו עייפים מההליכה ורצו אוכל כבד ומשביע. הם גם רצו להרגיש ביטחון שיש להם תבואה שמורה בארון לכמה ימים, ולא לחיות במתח ולחכות לנס שקורה כל בוקר מחדש.
הם כל כך כעסו על המן, עד שקראו לו בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל. המילה הזו קשורה למילה קל. המן היה מאכל פלאי וקל מאוד לעיכול. הוא נבלע בגוף בצורה מושלמת, כך שבני ישראל אפילו לא היו צריכים להתפנות לשירותים. במקום לשמוח על הנס המדהים הזה שגרם להם להיות נקיים כמו מלאכים, הם נבהלו. הם פחדו שהאוכל מצטבר להם בתוך הבטן ויעשה להם קלקול.
בגלל שבני ישראל התלוננו בלי סיבה אמיתית של רעב, ודיברו לשון הרע על ה' ועל משה, הוסרה מהם ההשגחה המיוחדת. עד לאותו רגע, ענני הכבוד שמרו עליהם וסילקו את כל הסכנות. כשהעננים זזו, הנחשים והעקרבים שתמיד חיו במדבר יכלו להתקרב. ולמה דווקא נחשים? כי הנחש הראשון בגן עדן חטא כשאמר לשון הרע על ה'. בנוסף, הנחש מרגיש תמיד רק טעם אחד של עפר בכל מה שהוא אוכל, ולכן הוא זה שפגש את האנשים שהתלוננו על המן, מאכל קסום שאפשר היה לטעום בו המון טעמים נפלאים ובכל זאת הם זלזלו בו.