במדבר, פרק כ״א, פסוק כ״ב

יצא לכם פעם לבקש רשות לעבור בגינה של שכן ולהבטיח שלא תיגעו בכלום? בני ישראל מתקרבים לארץ כנען, ושולחים שליחים לסיחון מלך האמורי כדי לבקש רשות לעבור בשטחו. הפעם, משה רבנו מדבר בצורה מיוחדת. הוא לא מבקש טובה, אלא פונה אליו כמו מנהיג של צבא חזק ומאוחד. לכן הוא אומר אֶעְבְּרָה בלשון יחיד, כדי להראות שכל העם צועד יחד כגוף אחד חזק שאינו חושש מכלום. משה מבטיח לסיחון שהמעבר בְאַרְצֶךָ יהיה מסודר מאוד. הוא מתחייב שלֹא נִטֶּה, כלומר בני ישראל לא יסטו מהשביל ולא ייכנסו לשדות ולכרמים. הם גם לא ישתו מֵי בְאֵר מהבארות הפרטיות של התושבים, אלא בְּדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ שהיא הדרך הראשית והציבורית שפתוחה לכולם. המטרה היא רק לצעוד ישר עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ, עד שייצאו מהשטח של סיחון בלי להפריע כלל. אולי תשאלו את עצמכם למה משה בכלל מציע שלום לסיחון, הרי בני ישראל נצטוו להילחם בעמים האלו? התשובה היפה היא שמשה למד את ההתנהגות הזו ממידותיו של ה'. בדיוק כמו שה' הציע את התורה לכל העמים לפני שנתן אותה לישראל, למרות שידע מראש שהם לא יסכימו לקבל אותה, כך גם משה בחר תמיד לנסות קודם בדרך של שלום לפני שפונים למלחמה.