תארו לעצמכם שאתם צועדים בדרך ארוכה וצריכים להיזהר מאוד שלא להיכנס לשטח של מישהו אחר. כך בדיוק הרגישו בני ישראל כשהלכו בזהירות מסביב לארץ מואב. מסופר שמִשָּׁם נָסָעוּ, כלומר הם לא עצרו במקום אחד אלא המשיכו להתקדם ברצף עד שהגיעו לנקודה חשובה. וַיַּחֲנוּ מֵעֵבֶר אַרְנוֹן, הם הקימו את המחנה שלהם מעבר לנחל גדול שנקרא ארנון. הרגע הזה היה מרגש במיוחד, כי זו הייתה הפעם הראשונה שהם דרכו על אדמה שעתידה להיות שלהם. המקום שבו הם חנו מתואר כמקום אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר הַיֹּצֵא מִגְּבֻל הָאֱמֹרִי, שזו בעצם רצועת מדבר ששייכת לאמוריים.
אנחנו לומדים כִּי אַרְנוֹן גְּבוּל מוֹאָב. המילה גְּבוּל כאן פירושה הקו המדויק המפריד בין שתי ארצות. הנחל הזה עבר ממש בֵּין מוֹאָב וּבֵין הָאֱמֹרִי. פעם, כל השטח הזה היה שייך למואב, אבל מלך האמורי נלחם בהם ולקח את השטח. למה זה כל כך חשוב? כי ה' ציווה על בני ישראל לא להילחם במואב ולא לקחת מהם אדמה. אבל ברגע שהמקום הפך להיות של האמורי, בני ישראל יכלו לחנות שם ובהמשך גם לרשת את הארץ בשלום.
בלי שבני ישראל ידעו, קרה להם שם נס עצום. כשהם הלכו באזור, חיכו להם חיילים של האויב בתוך מערות בהרים שמעל הנחל כדי להפתיע אותם. אבל ה' שמר עליהם ועשה נס גדול: ההרים משני צידי הנחל התקרבו ונדבקו זה לזה, וכך סגרו על המערות והרחיקו את הסכנה לחלוטין. בני ישראל הלכו בבטחה על ההרים המחוברים כאילו זו דרך ישרה, ואפילו לא ידעו שהם היו בסכנה. רק מאוחר יותר, כשהמים של הבאר עלו מהנחל, הם הבינו איזה נס נפלא ה' עשה להם.