תהליך הריפוי ממכת הנחשים במדבר דורש מהעם התמודדות אקטיבית ופנימית, ולא רק פתרון רפואי. התרופה טמונה במפגש חזותי ורוחני עם מקור הפגיעה עצמו, המונף אל על לעיני הכל.
הציווי האלוהי למשה היה להכין "שרף", אך בפועל משה מכין נְחַשׁ נְחֹשֶׁת. הפער בין הציווי לביצוע מעורר דיון נרחב. גישה אחת מסבירה זאת על רקע חטאם הכפול של ישראל, שדיברו גם באלוהים וגם במשה. בעקבות זאת נשלחו בהם שני סוגי מזיקים, נחשים לכבוד ה' ושרפים לכבוד משה. כשהעם ביקש סליחה, ה' הורה למשה להכין "שרף", כלומר ה' מחל על כבודו שלו והשאיר למשה לטפל בפגיעה בכבודו. אולם משה, בענוותנותו, מחל על כבודו שלו והכין "נחש", כדי לכפר על הפגיעה בכבוד שמים [הטור הארוך, ריב"א, ברטנורא, משכיל לדוד].
בחירת החומר שממנו עשוי הנחש, נְחֹשֶׁת, מוסברת במספר אופנים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בלשון נופל על לשון, בחירה המעידה על קשר מהותי ועמוק בין שם החומר למהותו של האובייקט. גישה נוספת מתמקדת במראה הפיזי, שכן ה"שרף" הוא סוג של נחש ארסי בעל עיניים אדומות וצוואר בגוון נחושת, ולכן זהו החומר המדויק ביותר ליצירת דמותו [רמב"ן, רבינו בחיי, מלבי"ם]. בנוסף, המילה שרף רומזת לדבר בוער ומזוקק באש, בדומה לנחושת מבריקה ונוצצת [תורה תמימה, אם למקרא, דברי דוד], שהברק שלה איפשר לכל אדם לראותה גם מקצות המחנה העצום [חזקוני]. מבחינה סמלית ומוסרית, משה בחר בנחושת הפשוטה ולא בזהב יוקרתי, כדי להזכיר לעם את חטאם, שפעלו כמו הנחש הקדמון, וכן כדי למנוע מהם להפוך את המיצג לאליל [ספורנו, שטיינזלץ].
משה מציב את הנחש עַל הַנֵּס, כלומר על תורן או מקום גבוה ונישא, בדומה לאב התולה את רצועת ההלקאה במקום בולט כדי שבניו יראו אותה תמיד ויזכרו את מוסרו [קיצור בעל הטורים].
פעולת הריפוי מתרחשת כאשר האדם הנפגע מתבונן בנחש, וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי. הפרשנים מסכימים כי מדובר כאן בנס בתוך נס. על פי חוקי הרפואה והטבע, אדם שהוכש על ידי בעל חיים ארסי נמצא בחרדה עצומה, ועצם הראייה של המזיק או אפילו אזכור שמו עלולים להחמיר את מצבו עד כדי מוות. הציפייה הטבעית הייתה להרחיק מהנפגעים כל זכר לנחש. אולם, ה' בוחר לרפא את העם דווקא באמצעות הגורם המזיק עצמו, כדי להוכיח שההחלמה אינה תלויה בטבע אלא בהשגחה בלבד [רמב"ן, רבינו בחיי, הטור הארוך, מלבי"ם, ביאור יש"ר, חזקוני, פענח רזא, הדר זקנים].
הנחשים לא נעלמו מהמחנה אלא המשיכו להכיש, והריפוי היה נתון לבחירתו של כל יחיד [ביאור יש"ר]. הפועל וְהִבִּיט אינו מציין רק ראייה שטחית, אלא התבוננות עמוקה, פנימית ושכלית [מלבי"ם, נתינה לגר]. כאשר הנשוך תלה את עיניו כלפי מעלה אל נחש הנחושת, הוא למעשה שיעבד את לבו לאביו שבשמים והכניע את יצרו. בכך הפנים שלא הנחש הוא הממית או המחיה, אלא החטא הוא שממית וה' הוא שמרפא [רא"ש, חזקוני].