במדבר, פרק כ״א, פסוק ט׳

בניגוד לדרך הטבע שבה מראה המזיק מעורר פחד, ה' מרפא את העם דווקא באמצעות סמל הפגיעה עצמו, כדי להמחיש שגזירת ה' היא שקובעת את גורל האדם. וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת, הן בשל הקרבה הלשונית והן משום שזהו גוונם הטבעי והנוצץ של הנחשים השרפים, תוך בחירה בחומר פשוט כדי להזכיר לעם את חטאם ולמנוע עבודה זרה. משה הציב את הנחש במקום גבוה, וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס, כתורן בולט שישמש תזכורת מתמדת ללקח המוסרי. וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי, שכן פעולת ההבטה אינה רק ראייה פיזית, אלא התבוננות פנימית שדרכה כיוון הנשוך את לבו לאביו שבשמים ומתוך הכנעה זו זכה להתרפאות.