שירת המושלים, משוררי הניצחון הקדומים, מציגה שיר לעג וקינה על מפלת מואב בידי סיחון מלך האמורי, מפלה שהכשירה בסופו של דבר את הקרקע לניצחונם של ישראל על סיחון עצמו והעברת השטח לידיהם. מילות השיר משלבות תיאור גיאוגרפי של חורבן יחד עם מסר היסטורי ומוסרי על השלכותיה ההרסניות של מחלוקת והסתמכות על כוחות זרים [העמק דבר].
המילה וַנִּירָם זוכה לשני כיווני פרשנות מרכזיים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה נגזרת מהשורש נִיר, במשמעות של שלטון, עול מלכות או יורש. לפיכך, הכוונה היא שמלכותם ושלטונם של המואבים, או יורשיהם, אבדו מן העולם [רש"י, ספורנו, רבנו בחיי, חזקוני, פענח רזא, דעת זקנים, הדר זקנים, מזרחי, מלבי"ם, ביאור יש"ר]. פירוש נוסף הקשור לאותו שורש רואה במילה ביטוי לשדות חרושים, כלומר השדות ושטחי החקלאות שלהם אבדו [חזקוני, ביאור שטיינזלץ].
לעומת זאת, פרשנים אחרים מדייקים בניקוד המילה, בייחוד בפתח שתחת האות וי"ו, ומסבירים כי זהו פועל בעבר מהשורש יָרָה. לפי קו זה, הדוברים הם ישראל האומרים "אנחנו ירינו והשלכנו אותם" [רשב"ם, אבן עזרא, בכור שור, העמק דבר, ברכת אשר]. חיבור מעניין בין הגישות מציע שסיחון היה למעשה כלי השרת, מעין חץ שישראל ירו כדי להפיל את מואב ולרשת את ארצם בטהרה [רש"ר הירש].
בהמשך מתואר אובדן השלטון במרחב הגיאוגרפי: אָבַד חֶשְׁבּוֹן עַד־דִּיבֹן. רוב המפרשים מבינים זאת כפשוטו, שהחורבן הכה בכל היישובים שבין העיר חשבון לעיר דיבון [רלב"ג, ביאור יש"ר]. אולם, יש המפרשים את המילה עַד לא כמילת יחס של מקום, אלא כפועל שמקורו בשפה הארמית שמשמעותו סר או הוסר, כלומר, עול המלכות סר והוסר מדיבון [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה, נתינה לגר]. דעה ייחודית נוספת מפרשת את המילה עַד מלשון שלל וביזה [שד"ל].
הפועל וַנַּשִּׁים מוסכם על רובם המוחלט של הפרשנים כנגזר מלשון שממה וחרבן. האות שי"ן הדגושה מפצה על האות מֵ"ם החסרה מהשורש ש.מ.מ, והמשמעות היא שהמשוררים מכריזים כי הם הפכו את האזור לשממה [רש"י, רשב"ם, בכור שור, חזקוני, מלבי"ם, ביאור יש"ר, גור אריה, ביאור שטיינזלץ, מנחת שי]. מנגד, יש המציעים שהמילה גזורה מהשורש נ.ש.ה, לשון הלוואה וגביית חוב, כרמז לכך שסיחון שימש כגובה חובות עבור ישראל כדי להעביר לידם את הארץ [רש"ר הירש].
החורבן המשיך עַד־נֹפַח אֲשֶׁר עַד־מֵידְבָא. נופח היה יישוב הסמוך לעיר מידבא [רלב"ג, שד"ל]. לציון המקומות הללו ישנה גם משמעות סמלית ופסיכולוגית: השם נופח מרמז על מפח נפש, והשם מידבא מרמז על דאבון נפש, ביטויים הממחישים את הצער והייאוש של המנוצחים [שד"ל]. במסורת הניקוד, מופיעה נקודה מעל האות רי"ש במילה אֲשֶׁר, ציון הרומז לכך שהשממה והחורבן לא נעצרו שם, אלא פשטו והמשיכו גם הלאה אל מעבר לגבולות המוזכרים [חזקוני, מנחת שי].
ברובד הדרשני, חז"ל ראו בפסוק זה קריאה עמוקה לחשבון נפש רוחני: אָבַד חֶשְׁבּוֹן מסמל את אובדן חשבונו של עולם אצל הרשעים, עַד־דִּיבֹן רומז להמתנה לדין ולמשפט, עַד־נֹפַח מדמה את אש הגיהנום המנשבת ונופחת מעצמה כדי להעניש את החוטאים, ועַד־מֵידְבָא מבטא את דאבון הנשמה, או לחלופין את התגשמות רצונו המוחלט של ה' בעולם הבא [תורה תמימה על התורה].