ניצחונו של עם ישראל על סיחון מלך האמורי הוביל לכיבוש נרחב של שטחים, אך בד בבד עורר שאלה גיאוגרפית והלכתית הנוגעת לגבולות המותרים לכיבוש.
הביטוי וַיַּכֵּהוּ יִשְׂרָאֵל לְפִי חָרֶב מתאר תבוסה מוחלטת [ביאור שטיינזלץ], אך גם מצביע על כך שהכיבוש נעשה על פי דין תורה [צפנת פענח]. המילה וַיִּירַשׁ נכתבה בלשון יחיד, בניגוד ללשון הרבים שהוזכרה בכיבוש עוג מלך הבשן, כדי לרמז שזהו לא היה כיבוש רגיל ומוחלט לחלוטין מבחינה היסטורית [צפנת פענח].
גבולות הכיבוש מתוארים מֵאַרְנֹן עַד יַבֹּק, כלומר מהקצה הדרומי ועד לקצה הצפוני של הממלכה [העמק דבר]. נחל ארנון היווה את גבול מואב [ביאור שטיינזלץ], והשטח שנכבש החל מעברו השני של הנחל, מבלי לכלול את הארנון עצמו [ביאור יש"ר, הכתב והקבלה]. היַבֹּק הוא שמו של נחל ששימש כגבול טבעי [דעת זקנים, בכור שור, הדר זקנים].
השטחים שנכבשו, עַד בְּנֵי עַמּוֹן, מעוררים קושי, שכן ה' ציווה על ישראל שלא להילחם בעמון ובמואב. הפרשנים מסכימים כי האיסור חל אך ורק על שטחים שהיו באותה עת בשליטת עמון ומואב. מכיוון שסיחון כבר כבש את השטחים הללו מידיהם, הותר לישראל לכבוש אותם מידי סיחון. עיקרון זה מכונה בדברי חכמים "עמון ומואב טהרו בסיחון", כלומר הכיבוש האמורי "הכשיר" את הקרקע והפך אותה למותרת עבור ישראל [רבנו בחיי, אבן עזרא, חזקוני, ביאור יש"ר, צפנת פענח, רש"ר הירש].
בביאור סוף הפסוק, כִּי עַז גְּבוּל בְּנֵי עַמּוֹן, נחלקו המפרשים לשתי גישות עיקריות באשר למהות ה"עוז" והחוזק של הגבול, ומול מי הוא עמד. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהגבול היה חזק פיזית וגיאוגרפית מפני סיחון. על פי גישה זו, נשאלת השאלה: אם סיחון היה כה חזק, מדוע הוא לא כבש את כל ארץ בני עמון? התשובה היא שנחל יבוק היה בעל זרימת מים עזה ושימש כמחסום טבעי וחזק שסיחון לא הצליח לחצות, ולכן נאלץ לעצור שם [שד"ל, דעת זקנים, בכור שור, חזקוני, צפנת פענח, ביאור יש"ר, רש"ר הירש, פענח רזא, הדר זקנים].
לעומת זאת, גישה אחרת מפרשת שהחוזק אינו פיזי אלא רוחני והלכתי, והוא מכוון כלפי עם ישראל. ה"עוז" של גבול בני עמון נובע מאזהרתו החמורה של ה' לישראל שלא לצור עליהם, וזהו הכוח שעצר את ישראל מלהמשיך בכיבוש [רש"י, רבנו בחיי]. חיזוק לגישה זו ניתן למצוא בטענה שאם בני עמון היו חזקים פיזית מסיחון, אומות העולם היו מעלות מס לעמון ולא לסיחון [משכיל לדוד].