יצא לכם פעם ללכת שעות בחום הכבד של הקיץ ולפתע לגלות מעיין מים קריר ומתוק? תחושה כזו בדיוק הרגישו בני ישראל במסע הארוך במדבר. הם הגיעו לתחנה מיוחדת שנקראת בְּאֵרָה. זה לא היה סתם שם של עיר רגילה, אלא מקום שנקרא כך על שם הנס הגדול של הבאר שה' נתן להם שם.
כשהתורה כותבת הִוא הַבְּאֵר, היא מזכירה לנו שזו אותה באר מפורסמת מהשנה הארבעים למסע. ה' אמר למשה אֱסֹף אֶת הָעָם, כדי שכולם יחד יראו את הפלא הגדול. באותו מקום קרו נסים מדהימים. קודם כל, המים, במקום לרדת למטה כמו שקורה תמיד בטבע, טיפסו ועלו בכוח מיוחד מן המעמקים אל המקום הגבוה שבו עמדו בני ישראל. בנוסף, המים שזרמו שם הראו לעם סימנים לנסים נסתרים שה' עשה כדי להגן עליהם מפני האויבים שלהם בדרך, ממש כמו הורה ששומר על הילדים שלו מבלי שהם בכלל ישימו לב.
כשבני ישראל ראו את המים המופלאים האלו, הם פרצו בשירה גדולה. אולי תשאלו את עצמכם למה הם חיכו ממש עד סוף המסע כדי לשיר על הבאר שליוותה אותם כל כך הרבה זמן? התשובה היא ששירה על נס אומרים רק כשהוא מסתיים לגמרי. עכשיו, כשהם הגיעו קרוב לארץ ישראל והבאר עמדה לסיים את תפקידה, זה היה הרגע הנכון להודות. בשירה הזו לא מוזכר שמו של משה, משום שה' רצה להראות לעם שהוא נתן להם את המים בעצמו ובאופן ישיר, מתוך אהבה ודאגה להם.