תארו לעצמכם מצב שבו אתם צריכים להתחלף עם מישהו בתפקיד, אבל פתאום אתם מגלים שאין מספיק אנשים לכולם. מה עושים? כשעם ישראל היה במדבר, ה' ציווה להחליף את הבכורות של עם ישראל בלויים, אבל היו יותר בכורות מאשר לויים. כדי לשחרר את הבכורות שנשארו ללא לוי, ה' קבע שהם צריכים לשלם סכום כסף. המילה ולקחת מתחילה באות וי"ו כדי לחבר את זה למה שקרה קודם, ולהראות שהכסף נלקח בדיוק מאותם בכורות שנשארו ללא החלפה.
איך ידעו מי מהבכורות צריך לשלם ומי מתחלף עם לוי? משה רבנו עשה הגרלה. הוא הכין פתקים שעליהם היה כתוב "בן לוי" או "חמישה שקלים". כל בכור שהוציא פתק של חמישה שקלים, ידע שהוא צריך לשלם. התורה אומרת לקחת חמשת חמשת שקלים לגלגלת, כלומר חמישה שקלים לכל אדם. הסכום הזה נקבע לתינוק בן חודש, כי בגיל הזה כבר ברור שהתינוק בריא וחזק לחיים ארוכים. גם אם משלמים את הכסף מאוחר יותר בחיים, הסכום נשאר תמיד חמישה שקלים.
התשלום היה חייב להיות במטבע מיוחד שנקרא בשקל הקדש, שהוא מטבע ששווה בדיוק עשרים גרה. התורה כותבת שוב את המילה תקח בסוף, כדי להדגיש שחייבים להשתמש בדיוק במטבע המדויק הזה, ואם לא, הפדיון פשוט לא עובד.
יצא לכם פעם לחשוב למה נבחר דווקא הסכום של חמישה שקלים? יש לזה קשר היסטורי מרתק למכירת יוסף. יוסף, שהיה הבכור של רחל, נמכר בעשרים חתיכות כסף, שזה שווה בדיוק לשקל אחד. בגלל שיוסף נמשל בתורה לשור, והדין הוא שמי שגונב שור צריך לשלם תמורתו חמישה, אנחנו משלמים חמישה שקלים כדי לפצות ולתקן את אותו שקל שבו נמכר יוסף הבכור.
מאז ועד היום, המצווה הזו נשארה קבועה ונקראת מצוות פדיון הבכור. ולמה היום אנחנו לא ממשיכים פשוט להחליף את הבכורות בלויים שיוולדו? כי הלויים של היום הם צאצאים של אותם לויים שכבר התחלפו במדבר, אבל הבכורות החדשים נולדים בכל המשפחות בעם ישראל. בגלל שאי אפשר לדעת איזה בכור שייך למשפחה שכבר נפדתה בעבר ואיזה לא, ה' קבע שמעכשיו והלאה, כל בכור שייוולד בעם ישראל יפדה את עצמו בכסף.