מסע זה מסמן נקודת תפנית גיאוגרפית ורוחנית כאחד, שבה בני ישראל נעים לאורך גבולות הארץ ומתקרבים לפרידה מאהרן הכהן. הכתוב מציין כי הם נסעו מִקָּדֵשׁ, המזוהה פשוט כשמה של עיר [רבנו בחיי, אבן עזרא]. משם הם פנו לכיוון צפון-מזרח במטרה לעקוף את ארץ אדום, וחנו בהר ההר [ביאור שטיינזלץ].
מיקומה של חניה זו בִּקְצֵה אֶרֶץ אֱדוֹם אינו מקרי, אלא טומן בחובו משמעות הגנתית עמוקה. כשם שמדינה נוהגת לבצר ולחזק את ערי הספר שעל גבולותיה כדי למנוע פלישת אויבים, כך נקבר אהרן דווקא בקצה גבול אדום. קבורתו שם נועדה לשמש כמבצר רוחני וכמגן על ארץ ישראל, כדי לחסום את התקדמות אדום, וכן כדי להגן על העם מפני הכנענים [שפתי כהן].
מעבר למשמעות המרחבית, יש למסע זה גם משמעות של זמן. אהרן נפטר בראש חודש אב, ושמונה מסעות לאחר מכן, ביום התשיעי בחודש, הגיעו בני ישראל לאבל השיטים. רצף זה רומז ליום תשעה באב, שעתיד להיות יום של אבלות כבדה, חורבן וגלות לישראל. אהרן הצדיק נאסף אל עמיו לפני הגעת יום הפורענות הזה, כדי לחסוך ממנו את הראייה ברעתם של ישראל [שפתי כהן].
פירוט התחנות השונות במדבר מלמד גם על גמול עתידי. המקומות השוממים זכו להיכתב בתורה בזכות כך שאירחו את בני ישראל במסעותיהם. לעתיד לבוא, ה' יעניק למדבר שכר: השממה תפרח, יינטעו בה אילנות וייסללו בה דרכים, בעוד שדווקא הרי אדום יהפכו לשממה. מכאן ניתן ללמוד קל וחומר על גודל השכר המובטח לאדם המארח תלמידי חכמים בתוך ביתו [שפתי כהן בשם מדרש תנחומא].