פרידתו של אהרן הכהן מן העולם מתוארת תוך ציון מדויק של תאריך פטירתו ואופן הסתלקותו. בניגוד לתיאור מותו בספר במדבר קודם לכן, פסוק זה מוסיף פרטים מהותיים המאירים את סוף דרכו באור רוחני והיסטורי מיוחד.
המילים עַל פִּי ה' מלמדות כי אהרן לא מת כדרך כל אדם, אלא ה' קרא לו לעלות לראש ההר ולמות שם בשלום [ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מדייקים כי ביטוי זה נקרא ונדרש לשני הכיוונים בפסוק: העלייה להר הייתה בגזרת ה', וגם המיתה עצמה הייתה על פי ה' [שפתי חכמים, מזרחי, משכיל לדוד]. המשמעות היא שאהרן מת ב"מיתת נשיקה" [רש"י], מיתה עליונה שבעקבותיה לא שלט בו מלאך המוות, ואף גופו לא היה נתון לשליטת רימה ותולעה [תורה תמימה]. עובדה זו לא הוזכרה בתיאור המקורי של מות אהרן בפרשת חקת, והיא מתגלה דווקא כאן, דבר הממחיש את הכלל לפיו לעיתים התורה חסרה בפרטים במקום אחד ומשלימה אותם במקום אחר [ברכת אשר, משכיל לדוד].
הפסוק מציין כי האירוע התרחש בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם. ציון זה מהווה מקור לכך שמניין השנים בתורה מחושב החל מיציאת מצרים. יתרה מכך, השוואת תאריך זה (החודש החמישי בשנת הארבעים) לתאריך נאומו של משה בספר דברים (החודש האחד עשר בשנת הארבעים), מוכיחה כי השנה המקראית מתחילה בחודש ניסן ולא בחודש תשרי [תורה תמימה].
התורה מדגישה את התאריך המדויק: בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, כלומר בראש חודש אב [רבנו בחיי, צאינה וראינה]. ציון יום הפטירה המדויק הוא חריג, שכן התורה לא ציינה את תאריכי הפטירה של האבות, ואף לא של משה ומרים. הפרשנים מציעים שני כיוונים להבנת ייחודו של תאריך זה:
הכיוון הראשון קשור למאורעות אותה תקופה: הכנענים ידעו שחודש אב עתיד להיות חודש של פורענות וגלות לישראל. כאשר ראו שאהרן מת וענני הכבוד שהגנו על העם הסתלקו בדיוק בחודש זה, הם סברו שזוהי שעת כושר טובה לצאת למלחמה נגד ישראל [צאינה וראינה].
הכיוון השני נוגע למשמעות סמלית לדורות: אהרן הכהן היה הדמות המרכזית של עבודת המשכן. פטירתו בחודש החמישי רומזת ומהווה סימן לכך שחודש זה עתיד להיות זמן של פגיעה בעבודת המקדש, תהליך שיגיע לשיאו עם חורבן בית המקדש בתשעה בחודש אב [העמק דבר, רבנו בחיי].