נקודת הזינוק של מסעות בני ישראל במדבר אינה רק ציון גיאוגרפי וכרונולוגי, אלא רגע שיא היסטורי שבו אומה של עבדים צועדת אל חירותה לאור יום, מול עיניהם של משעבדיה המובסים. רישום המסע הראשון נועד להדגיש את גודל הנס ואת השגחת ה' על עמו.
הכתוב מדגיש את התאריך וחוזר פעמיים על כך שהיציאה התרחשת בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וכן בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם. רוב הפרשנים מסכימים כי הכפילות באה ללמד שחודש ניסן עצמו הוא זמן שמזלם של ישראל מואר ומוצלח בו באופן טבעי, והיום החמישה עשר, שבו הלבנה במילואה, מהווה את שיא ההצלחה וההארה של חודש זה [אור החיים, העמק דבר]. מעבר לכך, לעיתוי זה הייתה משמעות סמלית עמוקה מול התרבות המצרית: החודש הראשון מזוהה עם קבוצת הכוכבים של מזל טלה, שהיה אליל מצרי. דווקא ביום החמישה עשר, כאשר מזל זה נמצא בשיא תוקפו בשמיים, שחטו בני ישראל את קורבן הפסח (הטלה), ובכך ביטלו ורמסו את כוחה של העבודה הזרה המצרית [מלבי"ם].
באשר למועד המדויק, הכתוב מציין כי היציאה התרחשת מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שביטוי זה מתייחס ליום החמישה עשר בניסן, כלומר היום שלאחר שחיטת קורבן הפסח, שנעשתה ביום הארבעה עשר בין הערביים [רבנו בחיי, תורה תמימה, חזקוני, נתינה לגר]. עם זאת, ישנה דעה חלופית שלפיה צירוף מילים זה מכוון דווקא ליום השישה עשר בניסן (ממחרת יום טוב ראשון של חג), שכן ביום החמישה עשר רק התקבצו כולם לעיר רעמסס, ורק למחרת יצאו ממנה כאיש אחד [רב סעדיה גאון המובא בפענח רזא].
עצם ההתקבצות אל נקודת המוצא מתוארת במילים וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס. נסיעה זו לא הייתה מסע רגלי שגרתי, אלא התקבצות ניסית ופלאית. בני ישראל היו מפוזרים ברחבי מצרים, וכהרף עין, כאילו נישאו על כנפי נשרים, נאספו כולם אל רעמסס לקראת היציאה [שפתי כהן]. הכתוב גם רומז להבחנה בין "הערב רב" שהצטרף והתערבב עמהם בתחילת הדרך, לבין בני ישראל עצמם שהופרדו מהם בהמשך והחלו את מסעם כקבוצה מובחנת [שפתי כהן, קיצור בעל הטורים].
הפסוק חותם בתיאור הניצחון הפומבי: בְּיָד רָמָה לְעֵינֵי כָּל מִצְרָיִם. למרות שתהליך הגאולה – מכת בכורות וקריאתו של פרעה לצאת – התרחש בלילה, היציאה בפועל נעשתה באור יום מלא [רש"ר הירש, תורה תמימה]. בני ישראל לא חמקו כעבדים בורחים, אלא יצאו בתוקף, בגבורה, וברוממות של שיר ותודה, באופן שהבהיר לכל רואה כי הם בני חורין שלעולם לא ישובו להשתעבד, ואפילו הערב רב חזו בעוצמה זו [ביאור שטיינזלץ, הכתב והקבלה, העמק דבר, קיצור בעל הטורים].
קרני השמש הראשונות האירו ניגוד היסטורי חד: מן העבר האחד אומה של עבדים הצועדת לחירות, ומן העבר השני אומה של אדונים מוכים הקוברים את מתיהם. סדר האירועים מדגיש כי ה' פעל בראש ובראשונה כדי לתבוע את עלבונם של ישראל ולהגן על כבודם, ורק לאחר שהכה את בכורי המצרים, פנה לעשות שפטים באלוהיהם. תמונה זו, של ה' כשופט ומושיע בעת ובעונה אחת, עיצבה לדורות את תודעת האמונה הישראלית [רש"ר הירש, אדרת אליהו].