מסעם של בני ישראל במדבר מקבל תפנית, כאשר במקום להמשיך להתקדם בכיוון אחד, העם מסתובב וחוזר לאחור לעבר גבול מצרים. הסיבה לחזרה זו נועדה להראות למצרים שאינם בדאים, שהרי הצהירו בתחילה כי יצאו לדרך של שלושת ימים בלבד. רק לאחר שפרעה יצא לקראתם בחרבות שלופות ואילץ אותם להיכנס לים, פקע התנאי, שכן המצרים מתו ואף מנעו מהם בעצמם לשוב [בכור שור].
הפרשנים עומדים על כך שהפועל וַיָּשָׁב נכתב בלשון יחיד, למרות שהפסוק פותח ומסיים בלשון רבים. גישה אחת מסבירה כי המילה מתייחסת לענן הכבוד או למשה רבנו שהובילו את המחנה [רבנו בחיי, אבן עזרא, העמק דבר]. גישה שנייה רואה בלשון היחיד ביטוי לעם ישראל כולו [רבנו בחיי, אבן עזרא], המלמד על האחדות המוחלטת והאמון שבהם קיבלו כולם בלב אחד את הציווי המפתיע לסגת לאחור [רש"ר הירש, קיצור בעל הטורים].
הפסוק מציין שהחזרה הייתה עַל פִּי הַחִירֹת, כלומר ליד מקום זה [ביאור שטיינזלץ]. יש המדייקים כי לשון היחיד בפסוק נובעת מכך שרק הענן או משה עברו ממש על פי החירות, בעוד שהעם עצמו לא ראה את המקום והמשיך לחנות במרחק מועט משם, לפני מגדול [העמק דבר]. בנוסף, טמון בשם המקום רמז להבטחתו של משה לעם, שאמר להם כי על פי ה׳ הם עתידים להיות בני חורין [קיצור בעל הטורים].
החניה התבצעה מול בַּעַל צְפוֹן, שהיה אליל מצרי או מצרי-כנעני המייצג את כוחות הרע. התעכבותם של ישראל דווקא מולו נועדה להטעות את המצרים, שפירשו זאת כאילו האליל שבה את ישראל בכוחותיו, מה שהמריץ אותם לרדוף אחרי העם אל תוך הים [ביאור שטיינזלץ].