במדבר, פרק ל״ג, פסוק נ״ד

פסוק זה משובץ באופן מעניין בין הציוויים על גירוש יושבי הארץ והשמדת עבודת האלילים שלהם. הפרשנים מסבירים כי סמיכות זו אינה מקרית. חלוקת הארץ מראש באמצעות גורל נועדה למנוע מצב שבו המשימה תהפוך ל"קדירת שותפים" – כלומר, למנוע התחמקות ממצוות כיבוש הארץ וביעור האלילים מתוך מחשבה ששבטים אחרים יעשו זאת. בנוסף, הגורל מנע מראש סכסוכים בין השבטים על אזורים שבהם יש פחות עבודה זרה וקל יותר להתיישב [כלי יקר].

השימוש בפועל המיוחד וְהִתְנַחַלְתֶּם (בבניין התפעל) מדגיש שהנחלה תהפוך לקבועה ואמיתית רק לאחר שישראל ישלימו את משימת הכיבוש וגירוש העמים, אחרת היא תישאר בגדר אשליה [מלבי"ם, אבי עזר].

תהליך החלוקה המתואר בפסוק מציג שיטה מדורגת: תחילה חולקה הארץ לשבטים הכוללים, ולאחר מכן חולקה כל נחלה שבטית פנימה למשפחות [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. בניגוד לחלוקת ירושה רגילה בין אחים שיכולה להיעשות בהסכמה וללא גורל, נחלת ארץ ישראל חייבה גורל מיוחד [העמק דבר]. גורל זה לא היה מקרי, אלא אושר באופן אלוהי (באמצעות האורים והתומים), והטיל על כל שבט משימה רוחנית לטהר את נחלתו הספציפית [רש"ר הירש].

בעוד שהגורל קבע את המיקום הגיאוגרפי והגבולות, גודל השטח בפועל נקבע אך ורק על פי גודל האוכלוסייה: לָרַב תַּרְבּוּ אֶת־נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִ֣יט אֶת־נַחֲלָת֔וֹ [מלבי"ם, העמק דבר]. הפרשנים שמים לב לשינוי הלשוני המעניין בפסוק: התחלה בלשון רבים ("תַּרְבּוּ") וסיום בלשון יחיד ("תַּמְעִיט"). הסיבה לכך נעוצה בטבע האנושי: כאשר מעניקים נחלה גדולה למשפחה מרובת-נפשות, כולם רוצים לקחת חלק בבשורות הטובות ולכן הפועל ברבים. אולם, כאשר צריך להודיע למשפחה קטנה שנחלתה תהיה מצומצמת, איש אינו רוצה להיות "מבשר הרעה", והתפקיד הקשה נופל על מנהיג יחיד – אב בית הדין או יהושע בן נון [ברכת אשר]. ברובד נוסף, המילים לָרַב תַּרְבּוּ נדרשות גם על מי שמרבה בלימוד תורה וזוכה לשכר רב מאת ה' [שפתי כהן].

הכתוב ממשיך וקובע קביעה נחרצת: אֶל אֲשֶׁר יֵצֵא לוֹ שָׁמָּה הַגּוֹרָל לוֹ יִהְיֶה. רש"י מסביר שזהו "מקרא קצר", והכוונה היא "אל המקום אשר יצא לו שמה הגורל". משמעות הדבר היא שאין לשנות את מיקום הנחלה בשום אופן, גם אם חלקי השבט מפוזרים באזורים שונים מבחינה טופוגרפית, כגון הר, מישור או חוף ים [קיצור בעל הטורים].

בסיום הפסוק נאמר לְמַטּוֹת אֲבֹתֵיכֶם תִּתְנֶחָלוּ. הוראה זו מדגישה שהגורל והרחבת הנחלות תקפים רק בתוך גבולות השבט, ואין אפשרות להרחיב נחלה של משפחה אל תוך שטח השייך לשבט אחר [העמק דבר, מלבי"ם]. באשר למשמעות המדויקת של "אבותיכם", קיימות שתי גישות מרכזיות בקרב הפרשנים: האחת גורסת שהחלוקה התבצעה לפי מספר האנשים שיצאו ממצרים ולא לפי הנכנסים לארץ. השנייה מסבירה שהכוונה היא לחלוקה מדויקת ל-12 גבולות, כך שכל שטח נקרא על שם שבט מוגדר, כולל חלוקה ברורה לשבטי אפרים ומנשה [רש"י ומפרשיו].