רגע היציאה ממצרים טמן בחובו ניגוד דרמטי: בעוד בני ישראל צועדים החוצה בגאון, המצרים היו שקועים עד צוואר באסונם הכבד. תזמון זה לא היה מקרי, אלא נועד לאפשר את שחרורם החלק של בני ישראל ללא כל התנגדות.
כאשר הכתוב מציין כי וּמִצְרַיִם מְקַבְּרִים, הכוונה היא שהם היו טרודים ושקועים לחלוטין באבלם [רש"י, שפתי חכמים, משכיל לדוד]. השגחה עליונה זו מסבירה כיצד יכלו בני ישראל לצאת ביד רמה לעיני המצרים מבלי שאיש יפגע בהם או יעכב בעדם. המוני העם המצרי כלל לא הבינו שישראל עוזבים לתמיד, אך עוצמת הכאב, ההלם והבלבול מנעו מהם לשים לב למתרחש מול עיניהם ולמחות על כך [רלב"ג, העמק דבר, כלי יקר, ביאור שטיינזלץ]. באשר לציון כי ה' הכה כָּל בְּכוֹר, יש המרחיבים את ממדי ההרס ומציינים כי הבכורות עצמם הפכו לכלי משחית והרגו את אבותיהם שלהם [כלי יקר].
במקביל למכת הבכורות, הכתוב מדגיש כי וּבֵאלֹהֵיהֶם עָשָׂה ה' שְׁפָטִים. עולה השאלה מדוע פרט זה מוזכר כאן, בשעת הקבורה, ולא קודם לכן בשעת המכה עצמה. התשובה היא שבמהלך הלילה המצרים היו עסוקים בבכי ובהספד על מתיהם ולא הבחינו בהרס פסיליהם. רק בבוקר, כאשר הלכו לקבור את בכוריהם בבתי העבודה הזרה שלהם, נגלה לעיניהם החורבן: אלילי הכסף והזהב נמסו, אלילי העץ נרקבו, ואלילי האבן התנפצו לרסיסים [תולדות יצחק, צאינה וראינה, רבנו בחיי], בדומה למפלתו של האליל הפלשתי דגון [רבנו בחיי, אבן עזרא]. מראה זה הוסיף על תדהמתם ומנע מהם להתפנות לעצירת ישראל [העמק דבר].
סדר הדברים, שבו ה' פגע קודם בבכורות ורק אחר כך באלילים, מלמד כי הוא תבע קודם כל את עלבונם של ישראל מידי משעבדיהם, ורק לאחר מכן פעל למען כבודו שלו והשמדת העבודה הזרה [אדרת אליהו]. ביטול אלוהותם התבטא גם בשבירת הכוח המיוחס למזל טלה, שהוא הבכור שבמזלות [מלבי"ם]. אליל אחד בלבד, בעל צפון, הושאר על כנו, אך זאת רק כדי להטעות את המצרים ולפתות אותם לרדוף אחרי ישראל מתוך מחשבה שהאליל שומר על ממונם [כלי יקר].
קיימות גישות נוספות להבנת המושג אלוהיהם. קבוצת פרשנים מזהה את המילה עם שופטים ומנהיגים. לפי זה, קיים כאן משחק מילים: ה' עשה שפטים (דינים) בשופטים של מצרים, שכן גם גדולי המדינה מתו באותו הלילה [פענח רזא, דעת זקנים, בכור שור, הדר זקנים].
גישה אחרת טוענת כי אלוהיהם הם הבכורות עצמם, שהמצרים נהגו לסגוד להם כאלים. עובדה זו מסבירה מדוע השתמש הכתוב בפועל מְקַבְּרִים המבטא פעולה מהירה ודחופה – המצרים מיהרו לקבור את בכוריהם כדי להסתיר את החרפה שבה האלים שלהם מוטלים כפגרים ברחובות [הכתב והקבלה]. פירוש נוסף מציע כי השפטים נעשו בחיות הקדושות שהמצרים עבדו להן, ואשר מתו יחד עם הבכורות, כך שהמצרים עסקו במקביל בקבורת בני אדם ובקבורת בהמות ועופות הנחשבים לאלילים [אם למקרא].