הפסוק מציג אזהרה חמורה ונוקבת לעם ישראל באשר להשלכות של אי-הורשת יושבי כנען. הוא קובע עיקרון של "מידה כנגד מידה", ולפיו הגורל שיועד לעמי הארץ יחול על בני ישראל עצמם אם יתרשלו בקיום הציווי האלוהי. הסיבה המרכזית לעונש זה היא שהשארת העמים בארץ תוביל בהכרח את ישראל לזנות ולטעות אחרי אלוהיהם [ספורנו].
הפרשנים עומדים על משמעות המילה דִּמִּ֛יתִי. הפירוש המקובל הוא מלשון מחשבה, כוונה ותכנון מראש. התורה מדברת כאן כלשון בני אדם: ה׳ חשב ותכנן לעשות לעמים הללו דבר מה, ואם ישראל לא יקיימו את המצווה, המחשבה האלוהית תישאר כביכול ללא קיום, ולכן ה׳ יינקם מהם [אור החיים, בכור שור, רש"ר הירש].
באשר למהות העונש עצמו, מציגים המקורות שתי גישות. גישה אחת ומחמירה גורסת כי מאחר שה׳ ציווה שלא להחיות כל נשמה מעמי כנען, אם ישראל יותירו אותם בחיים, העונש יהיה שה׳ לא יחיה את ישראל עצמם [רשב"ם]. עם זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהעונש אינו השמדה פיזית, אלא גירוש והרחקה. כשם שה׳ התכוון לגרש את הגויים מארץ ישראל לחלוטין, כך הוא יגרש את בני ישראל ויגלה אותם ממנה [רש"ר הירש, העמק דבר, ביאור שטיינזלץ].
גישה זו מקבלת חיזוק מן ההבנה שאין כוונת הפסוק לכלות את עם ישראל לגמרי, שהרי ה׳ זוכר להם את ברית האבות. לכן, העונש יתבטא בכך שיגלו מעל אדמתם, בדומה לגויים שיכלו לברוח ולהניח את ארצם מבלי להיהרג [רלב"ג]. גירוש זה, כך מודגש, לא יהיה תוצאה טבעית של חולשה לאומית, אלא עונש ישיר שיופעל בדרך של השגחה אלוהית [מלבי"ם].