מסע בני ישראל מסוכות לאיתם מהווה נקודת תפנית גיאוגרפית, שבה העם מנתק את קשריו האחרונים עם האזור המיושב ופוסע אל עבר השממה. תחנה זו מסמלת את ההתנתקות הסופית מארץ מצרים ומאזור נהר הנילוס, שבאותה תקופה זרועותיו הגיעו מזרחה יותר מאשר בימינו [ביאור שטיינזלץ].
הכתוב מדגיש כי החניה הייתה בְאֵתָם אֲשֶׁר בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר. הפרשנים מסבירים כי התוספת אֲשֶׁר בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר נועדה לדייק את המיקום, שכן ייתכן שהיו ערים נוספות שנקראו בשם איתם. הפירוט בא ללמד כי מנקודה זו החל ה' לסובב את מסלול העם אל תוך המדבר [העמק דבר]. למעשה, המילה בִּקְצֵה אינה מכוונת לסופו של המדבר, אלא דווקא לתחילתו של המדבר הגדול והנורא, המוכר גם כ"מדבר שור" [חזקוני].
ההגעה אל סְפַר המדבר לוותה במשבר ומצוקה. החניה באיתם הייתה רוויה בצער ובחרדה, שכן בני ישראל נתקלו שם בנחשים ענקיים שגודלם תואר כקורות של בית בד. בעקבות אימה זו שחוו בקצה המדבר, שינה ה' את מסלולם והשיב אותם לאחור, אל עבר פי החירות [אלשיך].