במדבר, פרק ל״ג, פסוק ז׳

לאחר שוַיִּסְעוּ מֵאֵתָם, מסע בני ישראל משנה כיוון וחוזר לאחור לעבר גבול מצרים, כדי להוכיח למצרים שאינם בדאים ושהצהרתם לצאת לשלושה ימים בלבד הייתה כנה. פעולת הנסיגה מתוארת במילה וַיָּשָׁב בלשון יחיד, המבטאת את הובלת המחנה על ידי משה או ענן הכבוד, וכן את האחדות והאמון שבהם קיבל העם כולו את הציווי המפתיע. החזרה התבצעה אל קרבת המקום שנקרא עַל פִּי הַחִירֹת, שם הרומז להבטחת ה' שיהיו בני חורין, כאשר ייתכן שרק ההנהגה עברה ממש על פניו בעוד שהעם המשיך מעט עד שוַיַּחֲנוּ לִפְנֵי מִגְדֹּל. חנייתם דווקא מול בַּעַל צְפוֹן, אליל מצרי המייצג את כוחות הרע, נועדה להטעות את המצרים לחשוב שהאליל עצר את ישראל, ובכך לפתות אותם לרדוף אחריהם בחרבות שלופות אל תוך הים, שם ימותו ובכך יבטלו בעצמם את תנאי החזרה למצרים.