האדם הבוחר לעזוב את נתיב החכמה והאמת צועד במסלול הרסני, אשר סופו להוביל אותו לאובדן פיזי ורוחני גם יחד.
תחילת הפסוק עוסקת באָדָם תּוֹעֶה מִדֶּרֶךְ הַשְׂכֵּל. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שדרך השכל מסמלת את הדרך הישרה, המושכלת והנכונה, שהיא דרך התורה, ועזיבתה משמעותה שקיעה במעשים רעים [רש"י, אבן עזרא, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, יש המעמיקים במשמעות המילה הַשְׂכֵּל. לפי ה[מלבי"ם], אין מדובר רק בתבונה רגילה, אלא בכוח השכלי הייחודי שניתן לאדם כדי להשיג עניינים אלוהיים, רוחניים ואת השגחת ה'. לכן, התועה מדרך זו הוא אדם ששוקע באמונות כוזבות וכופר בהשגחה. ה[עמנואל הרומי] מחלק זאת לשני רבדים: במישור המעשי, מדובר באדם שאינו פועל בתבונה בענייני העולם הזה, ובמישור הרוחני, זהו אדם שאינו משתדל בעבודת בוראו ובהשלמת נפשו.
כתוצאה מטעות זו, גורלו של האדם הוא שבִּקְהַל רְפָאִים יָנוּחַ. המילה רְפָאִים מתארת את המתים, וזאת על שום חולשתם ורפיונם הפיזי [מצודת ציון, עמנואל הרומי]. הפרשנים נחלקו לגבי מהותו של אותו קהל. גישה אחת מפרשת זאת כפשוטו – התנהגות חסרת שכל מובילה את האדם לכיליון ולמוות מוקדם או פתאומי, שם ישכב עם שאר המתים [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ, עמנואל הרומי]. מנגד, גישה רוחנית יותר מסבירה כי מדובר בעדת הגיהינום. אדם שכפר בהשגחת ה' או סר מדרך התורה יאבד את חלקו בעולם הבא עם הצדיקים, ונפשו תשכון לנצח במקום של כופרים ונפשות פגומות [רש"י, מלבי"ם, אבן עזרא, עמנואל הרומי]. ה[רלב"ג] מוסיף זווית חברתית, ומסביר שאותו אדם מוצא את מקומו בחברת אנשים מושחתים הדורכים אל המוות, אשר שמחים בדעותיו הכוזבות משום שהן פותחות להם שערים למלא את תאוותיהם.
המילה יָנוּחַ זוכה אף היא למספר התייחסויות. מעבר למשמעות הפשוטה של מנוחת המוות, יש המצביעים על ניגוד אירוני וטרגי בחייו של החוטא: כל ימי חייו הוא הולך ומוסיף לתעות ללא הרף, ורק לאחר מותו, בהגיעו אל קהל המתים, הוא סוף סוף ינוח ויפסיק את תעייתו [אבן עזרא, מצודת דוד].
לבסוף, פירוש ייחודי של בעל [אמרי דעת] קושר את הפסוק להקשר של הפסוקים הבאים אחריו, ורואה בו תיאור של אנשים רודפי תענוגות, האוהבים שמחה, אוכל שמן ויין, ובעקבות אורח חיים זה נמנעים לעולם מהפרשת מעשרות.