מערכת היחסים בין האדם לה' אינה יכולה להתבסס על שוחד או על טקסים חיצוניים כאשר הלב נותר מושחת. פעולת פולחן דתית מאבדת את כל ערכה, ואף הופכת לדבר מאוס, כאשר היא מנותקת מתיקון מוסרי ומתשובה כנה.
החלק הראשון של המשפט, זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֵבָה, מתייחס לזבח במובן של עולות ושאר קרבנות [אבן עזרא]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שקרבנו של אדם רשע מתועב לפני ה' משום שהוא מוקרב בעוד האדם מחזיק ברשעתו ולא שב ממנה באמת. מצב זה נמשל לאדם הטובל לטהרתו בעודו אוחז בידו שרץ טמא [רלב"ג], או לאויב המלך המגיש לו מנחה, שתידחה בשאט נפש אפילו אם הוגשה בלב שלם, משום שהמגיש שנוא על המלך [מלבי"ם]. הרשעים מביאים את הקרבן ללא המרכיבים ההכרחיים של כניעה, חרטה והתקרבות פנימית [עמנואל הרומי]. במקום זאת, הם רואים בקרבן מעין פתרון טכני להיחלץ מצרה מבלי לתקן את דרכם [ביאור שטיינזלץ], ואף נוטים לחשוב שהקרבן מעניק להם היתר להמשיך לחטוא [אלשיך]. ברובד פילוסופי ומושאל, ה"זבח" מקביל להבעת דעה וסברה של כסילים בעניינים אלוהיים נשגבים; במקום לשתוק, הם מביאים את דעותיהם המשובשות, וזהו דבר נתעב [עמנואל הרומי].
חציו השני של המשפט עולה שלב ומכריז: אַף כִּי־בְזִמָּה יְבִיאֶנּוּ. המילים אף כי משמעותן "כל שכן" או "על אחת כמה וכמה", והמילה בזמה מפורשת כמחשבה רעה, כוונת חטא או מעשה זימה של ממש [מצודת ציון, אבן עזרא]. כלומר, אם עצם הקרבן של הרשע הוא תועבה, קל וחומר שהוא מתועב כאשר הוא מובא מתוך מניע פסול.
הפרשנים מציגים מספר זוויות למהותה של אותה "זימה" בעת הבאת הקרבן. גישה אחת מסבירה כי מדובר בהבאת קרבן שמטרתו היא עצת חטא והרשעה, כדוגמת בלעם ובלק שהקריבו זבחים רק כדי שיוכלו לקלל את ישראל [רש"י], או שהאדם שקוע בעומק הרהורי עבירה ממש בזמן ההקרבה [מלבי"ם]. גישה אחרת רואה בכך צביעות חברתית, כאשר הרשע מקריב את הקרבן רק כדי לרמות את הבריות ולהציג את עצמו כלפי חוץ כאדם צדיק [מצודת דוד]. לבסוף, יש המפרשים כי מדובר בקרבן המובא ספציפית על מנת לכפר על חטא של ערווה וזימה שהאדם ביצע; אם אפילו קרבנות הנדבה של הרשעים הם תועבה, על אחת כמה וכמה שהקרבנות שהם נאלצים להביא על חטאיהם החמורים מתועבים לפני ה' [רלב"ג, אלשיך, אבן עזרא, עמנואל הרומי].