משלי, פרק כ״א, פסוק כ״ח

הפסוק מעמיד זה מול זה את ארעיותו של השקר אל מול כוחם הנצחי של האמת, ההקשבה והדיבור, ובוחן את גורלו של השקרן לעומת השפעתו של האדם המקשיב.

בחלקו הראשון, הפסוק קובע כי עֵד־כְּזָבִים יֹאבֵד. סופו של המעיד שקר לאבדון, בין אם ייענש על ידי בית הדין ובין אם ייענש בידי שמים [מצודת דוד, עמנואל הרומי]. שקרו עתיד להתגלות משום שהאמת סופה לפלס את דרכה [עמנואל הרומי], או משום שהשקרן יסתבך בבדיות של עצמו עד שעדותו תקרוס ותאבד [רלב"ג]. במישור הרעיוני וההיסטורי, עד הכזבים מסמל גם את מי שממציא אמונות ודעות שקריות, שה' דואג להעבירם מן העולם ולכלותם כעשן [מלבי"ם, עמנואל הרומי].

בחלקו השני של הפסוק, הפרשנים נחלקים בהבנת דמותו של האִישׁ שׁוֹמֵעַ ומשמעות ההבטחה כי לָנֶצַח יְדַבֵּר, כלומר ידבר תמיד.

גישה אחת רואה בחלק זה המשך ישיר לאזהרה על כוחו ההרסני של השקר: אף על פי שעד השקר עצמו יאבד מן העולם, האדם ששמע את כזביו והאמין להם ימשיך לספר אותם הלאה. כך נוצר מצב טרגי שבו השקר משתרש וממשיך להיות מופץ לנצח, הרבה לאחר מותו של השקרן שהמציא אותו [אלשיך, מצודת דוד, רלב"ג].

לעומת זאת, גישה שניה מפרשת את חלקו השני של הפסוק כנקודת אור, ומזהה את האִישׁ שׁוֹמֵעַ כאדם חיובי וישר. זהו אדם שקיבל על עצמו את ציווי התורה שלא להעיד שקר [רש"י], או אדם נבון שבוחן דברים היטב ומקשיב לפני שהוא פותח את פיו, ולכן דבריו יתקבלו ויישמעו תמיד [ביאור שטיינזלץ]. יש שרואים בכך שבח למידת השתיקה וההקשבה: מי שמעדיף לשמוע ולא למהר בדיבורו אינו מפסיד דבר, שכן תמיד יוכל לדבר את אשר שמר בליבו, בניגוד לאדם שמוציא דבר שקר מפיו ולא יוכל להשיבו לעולם [עמנואל הרומי]. כמו כן, עד אמת המעיד אך ורק על מה שבאמת ראה ושמע, יוכל להעיד על כך בביטחון ולעמוד מאחורי דבריו לעולם [עמנואל הרומי].

ברובד נוסף, הפסוק עוסק בהעברת מסורת הדורות. האִישׁ שׁוֹמֵעַ הוא מי שנאמן לקבלת האמת ולמסורת התורה ששמע מאבותיו. בזכות אחיזתו באמת השורשית, תורתו ודבריו יתקיימו לנצח, בניגוד לאלו הבודים דתות ודעות מליבם [מלבי"ם, עמנואל הרומי].

לבסוף, קיים פירוש ייחודי לפיו האִישׁ שׁוֹמֵעַ הוא הציבור הרחב ששמע על אובדנו ומפלתו של עד השקר; אנשים אלו יספרו על שקרו של העד לנצח, וכך יאבד זכרו הטוב לעולם [אבן עזרא].