במערכת הצדק האלוהית, לעיתים הרע המיועד לפגוע בעולם משנה את מסלולו ונופל על ראשם של עושי הרע, המשמשים מעין חומת מגן עבור הטובים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים כֹּפֶר ו-תַּחַת מצביעות על תהליך של חילופין. כאשר צרה יורדת לעולם, הצדיק נחלץ וניצל ממנה, והרשע נלכד ונופל לתוכה במקומו, כפי שקרה היסטורית במעשה מרדכי והמן [רש"י].
הסיבה להחלפה זו נעוצה בדרישותיה של מידת הדין. כאשר נגזרת גזירה קשה על מקום מסוים, מערכת המשפט העליונה דורשת פדיון כדי שהגזירה תבוא על סיפוקה. ה' בהשגחתו מסבב את פני הדברים כך שהרשע יינתן כפדיון עבור הצדיק ויספוג את המכה המיועדת [רלב"ג, מצודת דוד, עמנואל הרומי]. במובן זה, הרשע נחשב כמעין קורבן חטאת או אשם המכפר וסופג את הפורענות במקום הצדיק [אלשיך].
בעוד שחלק מהפרשנים רואים בחציו השני של המשפט חזרה רעיונית כפולה על משמעות החצי הראשון [מצודת דוד], אחרים מצביעים על הבדלים מהותיים בין המושגים. המושג צַדִּיק מתאר לעיתים אדם שצדקתו היא יחסית, כלומר הוא זכאי בדין רק בהשוואה לרשע, ולכן ה-רָשָׁע משמש עבורו כ-כֹּפֶר כללי כדי לפייס את הדין. לעומת זאת, יְשָׁרִים הם אנשים בעלי שלמות מוסרית ושכלית פנימית, הנמצאים במדרגה רוחנית גבוהה וקרובה יותר לה', ולכן אינם זקוקים כלל לכפרה. על כן, כאשר ה-בּוֹגֵד זומם להרע להם, הוא נופל תַּחַת הישרים – כלומר, נכנס בדיוק למקומם ומשלם מידה כנגד מידה, נפש תחת נפש על מזימתו [מלבי"ם, אלשיך].
לצד ההסבר העוסק בהשגחה שמימית ובהעברת גזירות, קיימת גם גישה חינוכית ולפיה הפדיון אינו מתבטא בחילופין פיזיים, אלא בהפקת לקחים. עונשם הגלוי של הרשעים והבוגדים מהווה תמרור אזהרה, והוא עצמו הסיבה לכך שהצדיק נרתע, נשמר ממעשים רעים וניצל מחטא [אמרי דעת].