אגירת הון או ידע באמצעים של מרמה וכזב היא אשליה חולפת, אשר בסופו של דבר מובילה לאובדנו של הרמאי.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מתמקדת במישור החומרי. לפי גישה זו, פֹּעַל אֹצָרוֹת משמעו איסוף והרביית ממון. הון זה מושג בִּלְשׁוֹן שָׁקֶר, כלומר על ידי מעשי נוכלות כגון מתן עדות שקר, זיוף שטרות או טביעת מטבעות מזויפים [אבן עזרא, מלבי"ם]. אולם, עושר המושג בדרכים אלו מוגדר כהֶבֶל נִדָּף, כלומר אין בו ממשות והוא אינו עתיד להתקיים בידי בעליו. משמעות המילה נִדָּף היא דבר הנדחף ומוכה, בדומה לקש ומוץ המועפים ברוח [מצודת ציון, עמנואל הרומי]. על כן, ממון שנאסף בשקר סופו להתפוגג וללכת לאבדון.
מעבר לאובדן הממון, הרמאים מתוארים כמְבַקְשֵׁי־מָוֶת. עצם רדיפת הבצע בדרכי שקר מביאה עליהם צרות ואובדן, שכן כאשר פשעיהם ייחשפו לבסוף על ידי השלטונות, הם יתחייבו בעונש מוות [מלבי"ם, עמנואל הרומי]. יש המציינים גרסת קריאה חלופית לפיה נכתב "מוקשי מות" במקום מְבַקְשֵׁי־מָוֶת, ולפיה השקר משמש כמלכודת קטלנית לאדם עצמו [רש"י, מנחת שי].
לעומת הפירוש החומרי, גישה אחרת מעתיקה את הפסוק אל המישור השכלי והרעיוני. לפי כיוון זה, פֹּעַל אֹצָרוֹת מתייחס ליצירת חכמה ורעיונות עיוניים המבוססים על הנחות יסוד כוזבות. מכיוון שהבסיס שקרי, המסקנות הנולדות ממנו הן הבל וחסרות כל קיום. אנשים המפיצים דעות נפסדות אלו משחיתים את נפשם ואת נפש שומעיהם, ולכן הם נחשבים כמבקשי מוות [רלב"ג, עמנואל הרומי].
זווית ראייה שונה לחלוטין מציגה את המושג פֹּעַל אֹצָרוֹת באור חיובי, כרמז לאגירת מצוות ומעשים טובים המהווים אוצרות אמיתיים לחיי העולם הבא, פעולה שלעיתים דורשת סיגוף והקרבה בעולם הזה. לפי פירוש זה, הלְשׁוֹן שָׁקֶר שייכת לאנשים הלועגים לצדיק, וטוענים בכזב כי איסוף האוצרות הרוחניים הללו אינו אלא הבל חולף של אנשים המבקשים למות ולענות את עצמם בעולם הזה [אלשיך].