היחס של האדם לסבלם של אחרים הוא המפתח לאופן שבו החברה וההשגחה העליונה יתייחסו למצוקותיו שלו בעתיד. מי שבוחר להתעלם מזעקת החלש, גוזר על עצמו בדידות וחוסר ישע ביום שבו הגלגל יתהפך.
המילה אֹטֵם משמעותה סותם או סוגר את אוזניו מִלשמוע [מצודת ציון, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. רוב הפרשנים מסכימים כי הפסוק מתאר עקרון של מידה כנגד מידה, אך נחלקו לגבי זהותו של אותו אדם האוטם את אוזנו ולגבי מהותה של זַּעֲקַת־דָּל.
גישה מרכזית אחת רואה בפסוק אזהרה לאדם מבוסס המתעלם מתחנוניו של עני המבקש עזרה. האדם העשיר עשוי להיות טרוד בענייניו [ביאור שטיינזלץ], ושוכח כי ה' הוא זה שהפקיד בידו את הממון כדי שיחלקו לנזקקים [רלב"ג]. פירוש ייחודי אף מציע כי אוזנו של העשיר נאטמת מרוב העוצמה והתדירות של קול זעקת העני, ובכל זאת הוא ממשיך לסרב לרחם עליו [עמנואל הרומי].
לעומת זאת, גישה שנייה מפרשת את הפסוק בהקשר של עשיית משפט. על פי קו חשיבה זה, הדָּל אינו סתם עני, אלא אדם שירד מנכסיו בעקבות עושק וגזל, והוא זועק אל השופט שיושיע אותו מיד עושקיו [מלבי"ם, מצודת דוד, אבן עזרא]. השופט שאוטם את אוזנו ונמנע מלהציל את העשוק, למרות שהדבר בידו, עושה זאת לעיתים מתוך שיקולים זרים, כגון חשש שמא ירגיז את בעל הדין העשיר ויפסיד את כספי הצדקה שהוא נוהג לתת [אלשיך].
עונשו של האדם האכזר, בין אם הוא עשיר קמצן ובין אם הוא דיין מושחת, יבוא לידי ביטוי בכך שגַּם־הוּא יִקְרָא וְלֹא יֵעָנֶה. ה' ייקח ממנו את עושרו ויעביר אותו לאדם אחר שכן מרחם על דלים, וכך יהפוך האכזר לעני בעצמו [עמנואל הרומי, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. כאשר תבוא עליו צרה, הוא יזעק לעזרה, אך בני האדם יזכרו את אכזריותו ולא יחמלו עליו, וגם ה' יתנהג עמו באותה מידה ולא ישמע לתפילותיו [רלב"ג, מלבי"ם, עמנואל הרומי]. יש המדייקים בחילופי המילים בפסוק: בעוד שהעני נכנס ב"זעקה", האדם שייענש ייצא ב"קריאה" בלבד. כלומר, הוא יגיע לשפל כה עמוק, עד שאנשים אפילו לא יטרחו להשיב לקריאתו הרגילה, קל וחומר שלא יצילו אותו מצרתו [אלשיך].
ברובד אלגורי, יש שפירשו כי הדָּל מסמל את החלק השכלי שבנפש האדם. מי שאוטם את אוזנו מזעקת נפשו ולא מזין אותה במושכלות ובחכמה בזמן הראוי, יגלה באחרית ימיו שהוא משתוקק ללכת באורח החיים האמיתי, אך אין בו עוד את הכוח והיכולת לקנות חכמה בשל עצלנותו [עמנואל הרומי].
לבסוף, חלק מן המפרשים קושרים פסוק זה לפסוק הבא אחריו, העוסק במתן בסתר. הם מסבירים כי אם האדם מבין את חומרת אטימותו ומתחיל להעניק צדקה לדל בסתר, הוא יכול לעצור ולהפסיק את חרון אפו של ה' מעליו, בבחינת שוחד רוחני המשכך את הכעס [עמנואל הרומי, אמרי דעת].