טבע האדם מזמן לו בחירה מתמדת בין חיים של חוסר יציבות, סתירות פנימיות וניכור, לבין חיים של טוהר, עקביות ויושר מוסרי. הניגוד העמוק בין שתי דרכי חיים אלו עומד במוקד, ומציג את ההבדל בין האדם הסוטה מן הדרך לבין האדם הטהור.
המושג הֲפַכְפַּךְ מתאר דרך עקומה שהיא ההפך מן הישר [אבן עזרא], המאופיינת בבלבול, סתירות וחוסר יציבות [רלב"ג]. הפרשנים מציעים מספר זוויות להבנת דמותו של האִישׁ וָזָר שזוהי דרכו. הגישה המרכזית רואה בכך תיאור של אדם שסר מדרך המצוות [רש"י], או רשע שמתרחק מהטבע האנושי הבסיסי הנוטה לצדק ולאמת, עד שדרך הישר הופכת לזרה עבורו [מלבי"ם]. לעומת זאת, יש המפרשים את המילים כתיאור של חוסר עקביות קיצוני, אדם שמשנה את התנהגותו ללא הרף כך שפעם הוא נוהג כראוי ופעם הוא מתנהג כזר וסוטה מן הדרך [מצודת דוד].
מעבר למישור המוסרי, ישנה התייחסות למישור החברתי והבין אישי. הדרך ההפכפכה מאפיינת אדם שמתנהג במוזרות ומרחיק את עצמו משאר הבריות [אמרי דעת], או אדם צבוע שלבו ופיו אינם שווים, המתנכר לסביבתו ולבת זוגו [אלשיך].
כמשקל נגד לאדם ההפכפך ניצב הזַךְ, שהוא אדם נקי מטעויות שורשיות [רלב"ג] ומטוהר מתאוות ומידות רעות [מלבי"ם]. בזכות טהרתו הפנימית, יָשָׁר פָּעֳלוֹ והוא פועל בצדק וביושר בכל עת, ביציבות ומבלי להשתנות [מצודת דוד, עמנואל הרומי].
בניגוד לתפיסה המקובלת המחלקת את המשמעות לשני סוגי אנשים שונים, קיימת קריאה פסיכולוגית ולפיה הטקסט כולו מתאר אדם אחד. לפי פירוש זה, דרכו האמיתית של האדם יכולה להיות מלאת סתירות, מנוכרת וזרה אפילו לעצמו, אך בשל חוסר מודעותו הוא משלה את עצמו וחש כי הוא זך ופעולותיו ישרות ותקינות [ביאור שטיינזלץ].