עבודת ה' האמיתית אינה נמדדת רק בפעולות פולחניות, אלא בראש ובראשונה בהתנהגות מוסרית וערכית. המסר המרכזי העולה מכאן, אשר הובע פעמים רבות גם בדברי הנביאים, הוא שהקפדה על יושר והנהגה מתוקנת אהובה ורצויה לפני ה' הרבה יותר מהקרבת קרבנות.
הפרשנים מסבירים את מילות הפסוק כך: עֲשֹׂה, כלומר עשייה בפועל של צְדָקָה, המייצגת את המצוות שבין אדם למקום, וּמִשְׁפָּט, המייצג את המצוות שבין אדם לחברו, נִבְחָר ורצוי לפני ה' יותר מִזָּבַח, מהבאת קרבן [ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם, מצודת דוד].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שקיים הבדל מהותי בין המטרה לבין האמצעי. בני אדם נוטים לעיתים לטעות ולחשוב שהבאת הקרבנות היא עבודה רצויה בפני עצמה, אך למעשה הקרבנות הם רק אמצעי סימבולי שנועד לעורר את האדם להכנעה ולמסירות. לעומת זאת, עשיית משפט וצדקה מקנה לאדם שלמות עצמית והיא התכלית האמיתית שלשמה ניתנו המצוות. לכן, אדם המרבה בקרבנות מתוך מחשבה שכך יקיים את רצון ה', בוחר למעשה בדרך ארוכה ועקיפה, בעוד שהדרך הקצרה והישרה ביותר היא קיום המשפט והצדקה בעצמם, שכן המעשה החיצוני אינו העיקר אלא הכוונה והלב [רלב"ג, מלבי"ם].
גישה זו מתחזקת לאור התפיסה שהקרבנות כלל לא היו כוונתו הראשונית של ה', אלא הם ניתנו היסטורית כדי להרחיק את העם מאמונות כוזבות ומעבודה זרה, וכן כדי לאפשר כפרה לחוטאים. מתוך כך מובן מדוע ה' מעדיף אדם שמתנהג בצדק, שומר על דרכי התורה ואינו חוטא כלל, על פני אדם שחוטא ונאלץ להביא זבח כדי לכפר על מעשיו [רלב"ג, עמנואל הרומי].
לצדקה ולמשפט ישנם גם יתרונות רוחניים מובהקים על פני הזבחים. בניגוד לקרבנות שפסקו עם חורבן בית המקדש, הדין והצדקה קיימים בכל עת ובכל מצב. יתרון נוסף ומשמעותי הוא שכוחם של המשפט והצדקה גדול עד כדי כך שהם מסוגלים לכפר אפילו על חטאים שנעשו במזיד, בעוד שקרבנות מכפרים בדרך כלל רק על חטאים שנעשו בשוגג. ברובד עמוק יותר, עשייה זו מייחדת את הספירות העליונות, וכאשר היא נעשית מתוך כוונה טהורה לעשות נחת רוח לבורא, מעלתה כפולה ומכופלת [חומת אנך].
מעבר להיבט המוסרי והרוחני, העדפת ה' את המעשה המוסרי על פני הקרבן משמשת הוכחה לקיומה של הבחירה החופשית. עצם העובדה שה' בוחר ומעדיף את עשיית הצדקה של האדם, מלמדת שפעולותיו הטובות של האדם אינן מוכתבות מראש משמים, אלא נתונות לבחירתו המלאה והעצמאית של האדם לפעול בדרך הטוב [אלשיך].