המרדף הבלתי פוסק אחר תענוגות, מותרות וסיפוקים גופניים גובה מחיר כבד, הן במישור החומרי והן במישור הנפשי. חיים המוקדשים לנהנתנות מובילים בסופו של דבר לריקנות ולחוסר כל, במקום לסיפוק המיוחל.
הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא כי אֹהֵב שִׂמְחָה מתאר אדם הרודף תמיד אחר שמחות של משתה, אכילה וקנייני העולם. כתוצאה מכך הוא הופך להיות אִישׁ מַחְסוֹר, כלומר אדם שיחסר כל טובה ויאבד את הונו [רש"י, אבן עזרא, מצודת דוד]. הפסוק ממחיש זאת דרך תיאור של אֹהֵב יַיִן וָשֶׁמֶן, המכוון לאדם שמתענג על שתייה מרובה, מאכלים שמנים וסיכה בשמנים ריחניים. בניגוד לבגדים יקרים שמחזיקים מעמד לאורך זמן, צריכת מזון ומשקה היא יומיומית וההוצאה עליה עצומה, ולכן ברור שאדם כזה לֹא יַעֲשִׁיר [עמנואל הרומי].
בעוד שיש מי שרואה בחציו השני של הפסוק כפל עניין וחזרה על תחילתו [מצודת דוד], פרשנים אחרים מצביעים על הבחנה פסיכולוגית ומעשית בין שני חלקי הפסוק. אדם שהוא אֹהֵב שִׂמְחָה סובל מחיסרון תמידי משום שתחושת השמחה מדברים חומריים חולפת מהר. ברגע שהוא משיג דבר מה, ההתלהבות פגה והוא מיד מחפש את הריגוש הבא. לכן הוא מוגדר כאִישׁ מַחְסוֹר שאינו בא על סיפוקו לעולם, שכן ככל שינסה להשביע את יצרו כך ימצא את עצמו רעב יותר [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ, עמנואל הרומי]. לעומת זאת, החלק השני העוסק במי שאֹהֵב יַיִן וָשֶׁמֶן מתאר פגיעה כלכלית ישירה, שכן תפנוקים אלו מכלים את ממונו של האדם בפועל ומונעים ממנו להתעשר [מלבי"ם].
רובד עמוק יותר בפרשנות לוקח את המושגים הללו אל עולם הרוח והשכל. המרדף אחר תאוות הגוף מונע מן האדם להשיג שלמות נפשית. לפיכך, המחסור וחוסר העושר המתוארים בפסוק אינם רק כלכליים, אלא מצביעים על חסרון בשכל ועל חוסר יכולת לקנות את העושר האמיתי שהוא החכמה [רלב"ג, עמנואל הרומי].
מנגד, קיימת קריאה מפתיעה והפוכה של הפסוק, המפרשת אותו כשבח להסתפקות במועט. לפי גישה זו, אִישׁ מַחְסוֹר הוא דווקא אדם שבוחר להחסיר מעצמו את מותרות העולם ומסתפק בהכרחי. אדם כזה הוא באמת אֹהֵב שִׂמְחָה, שכן מתוך צמצום תאוותיו הוא יזכה לשמחת העושר האמיתית ולדבקות בה', בעוד שהזולל והסובא לעולם לא יזכה לכך [עמנואל הרומי].