משלי, פרק כ״א, פסוק י״ז

אדם שהוא אֹהֵב שִׂמְחָה, הרודף ללא הרף אחר תענוגות, משתאות וקנייני העולם, הופך להיות אִישׁ מַחְסוֹר המאבד את הונו וסובל מריקנות תמידית. מכיוון שההתלהבות מריגושים חומריים חולפת במהרה הוא אינו בא על סיפוקו לעולם, והוצאותיו היומיומיות הכבדות על תפנוקים, כאותו אדם שאֹהֵב יַיִן וָשֶׁמֶן, מכלות את ממונו ולכן הוא לֹא יַעֲשִׁיר. מרדף זה אחר תאוות הגוף גובה מחיר לא רק במישור הכלכלי, אלא גם מונע מן האדם להשיג שלמות נפשית ואת העושר האמיתי שהוא החכמה. מנגד, יש המפרשים את הפסוק הפוך כשבח להסתפקות במועט, ולפיהם דווקא אדם הבוחר להיות אִישׁ מַחְסוֹר המצמצם את מותרותיו, יזכה להיות אֹהֵב שִׂמְחָה אמיתית מתוך דבקות בה'.