משלי, פרק כ״א, פסוק כ״ז

פולחן דתי המנותק מתיקון מוסרי ומתשובה כנה הוא מאוס לפני ה', ולכן זֶבַח רְשָׁעִים, קרבנות שמביאים אנשים המחזיקים ברשעתם ורואים בהם פתרון טכני המאפשר להם להמשיך לחטוא, נחשב תּוֹעֵבָה. הדבר חמור על אחת כמה וכמה, אַף כִּי, כאשר הרשע יְבִיאֶנּוּ בְזִמָּה, כלומר מתוך מחשבה רעה, כוונת חטא או זימה של ממש. מניע פסול זה בא לידי ביטוי כאשר הקרבן נועד לקדם מטרה רעה, לשמש כצביעות חברתית המציגה את הרשע כצדיק, או לכפר על חטאי ערווה חמורים. במצבים אלו, משום שהאדם ניגש אל הקודש ללא כניעה וחרטה אלא בעודו שקוע בחטאו, קרבנו נדחה לחלוטין.