טבעו של האדם הוא להצדיק את מעשיו ולראות את בחירותיו כמוצדקות, אך רק הבורא מסוגל לחדור מבעד למעטה ההצדקות ולבחון את המניעים הפנימיים לאשורם.
החלק הראשון של הפסוק, כָּל דֶּרֶךְ אִישׁ יָשָׁר בְּעֵינָיו, מתאר את הנטייה האנושית. רוב הפרשנים מסכימים כי האדם בטוח שדרכו נכונה, וזאת משום שאין הוא מסוגל לראות את חובותיו וחסרונותיו שלו [מצודת דוד]. האדם נוטה למצוא הצדקה לכל דרך שיבחר, שכן הוא תמיד יאתר בה תועלת מסוימת, בין אם מדובר בהנאה, כבוד או ניצחון [רלב"ג]. הדרך היָשָׁר מוגדרת כדרך הקצרה והישירה ביותר, דוגמת מידות הענווה והרחמים, אך האדם עלול לטעות ולחשוב שדרכו ישרה רק משום שנטיית לבו מושכת אותו לשם [מלבי"ם]. גישה שונה מציעה כי המילה בְּעֵינָיו אינה מתייחסת לראייתו הסובייקטיבית של האדם, אלא לשכלו [אבן עזרא], או אפילו לעיניו של ה' כלומר, כל פעולות האדם גלויות וידועות לפני ה' כפי שהן באמת [עמנואל הרומי].
לעומת המבט האנושי, החלק השני של הפסוק קובע כי וְתֹכֵן לִבּוֹת יְהֹוָה. הפרשנים חלוקים בהבנת המילה וְתֹכֵן. גישה אחת מסבירה שהכוונה היא למדידה והערכה של הלבבות [ביאור שטיינזלץ]. גישה שנייה גוזרת את המילה מהשורש ת.ו.ך, כלומר ה' נמצא בתוך לבו של האדם ויודע באמת אם דרכו ישרה [מצודת ציון, מצודת דוד]. פירוש שלישי מזהה את המילה עם ספירה ומניין, כשה' סופר ויודע את כל מחשבות הלב [רש"י, עמנואל הרומי]. דעה נוספת קובעת כי משמעות המילה היא יצירה והכנה, שכן ה' הוא זה שיצר את תכונת הלבבות ולכן מחשבותיהם גלויות לפניו [עמנואל הרומי].
מתוך ניתוח הפסוק עולה סוגיה פילוסופית עמוקה בנוגע לבחירה החופשית. אדם עלול לנסות להסיר מעצמו אחריות למעשיו הרעים בטענה שטבעו, סביבתו או אפילו גזירת שמים הם שהובילו אותו לחטוא. הפסוק בא לשלול זאת ולהבהיר כי דרכו של האדם היא פרי בחירתו החופשית [אלשיך]. עם זאת, כדי להגיע אל הטוב האמיתי, האדם זקוק לעזרת ה' כדי להתגבר על המכשולים הרבים שבדרך [רלב"ג]. ה' אינו מכריח את האדם לבחור בטוב, אך כאשר אדם מתחיל ללכת בדרך ישרה, ה' מסייע לו, מעניק לו הכנה יתרה בלב ומיישר את דרכו [אלשיך, רלב"ג, אבן עזרא].