דמותו של האדם הרשע מורכבת לעיתים משילוב הרסני של גאווה, זלזול בזולת וכעס, המובילים למעשים פוגעניים. מילים אלו משרטטות את הפרופיל של אדם שמעשיו הרעים אינם נובעים מחולשה, אלא מתוך תחושת עליונות וזדון.
הפרשנים מסבירים כי יָהִיר הוא אדם גס רוח ומתגאה [רש"י, מצודת ציון, אבן עזרא]. גאווה זו היא שורש הבעיה, שכן היא גורמת לו להפוך ללגלגן – לֵץ שְׁמוֹ – שאינו מוכן להקשיב לדברי מוסר [רש"י]. תהליך ההידרדרות הזה מוסבר בכך שאדם זדוני עשוי בתחילה להתווכח עם החכמה והאמונה בצורה עניינית, אך ברגע שהגאווה משתלטת עליו, הוא אוטם את אוזניו לכל היגיון ופונה לדרך של ליצנות ולעג כלפי החכמים [מלבי"ם].
הגאווה והלעג אינם נשארים בגדר דיבור בלבד, אלא מתורגמים למעשים של עוֹשֶׂה בְּעֶבְרַת זָדוֹן. המילה בְּעֶבְרַת מפורשת ככעס וזעם [מצודת ציון], כמצב שבו החמה גוברת ועוברת את מידת הרצון והשליטה העצמית [אבן עזרא], או כחציית גבולות ההתנהגות האנושית התקינה [מלבי"ם].
מתוך תחושת הגאווה, אדם זה מזלזל בבני אדם ורואה בהם כאין וכאפס, ולכן הוא מסוגל לפגוע בהם באכזריות רק לשם השעשוע והלעג [רלב"ג, מצודת דוד]. יתרה מכך, גם אם נדמה שחטאו מסתכם רק בדיבורים רעים וליצנות, הזעם הפנימי שלו יבער בו לבסוף וידחוף אותו למעשי הרס פיזיים, כמו שבירת כלים מתוך חמה [אלשיך]. מעשיו אינם מונחים על ידי החכמה, אלא מוכתבים לחלוטין על ידי זעם הזדון השוכן בתוכו [עמנואל הרומי].
גישה שונה מציגה זווית של הסתרה והטעיה: האדם עשוי להציג את עצמו כלפי חוץ כליצן קל דעת שאינו יציב או רציני, כך שפגיעותיו ייראו כאילו נעשו בשגגה. אך בפועל, מעשיו אינם נובעים מטיפשות, אלא מתוכננים היטב מראש ונעשים מתוך רשעות וזדון מכוון [ביאור שטיינזלץ]. לחלופין, ייתכן שהפסוק אינו מתאר השתלשלות של תכונות, אלא קובע כי כל התארים הללו יחד – זד, יהיר ולץ – הם שמותיו הנרדפים של מי שפועל מתוך זעם זדוני [עמנואל הרומי].