הפער הטרגי שבו נתון האדם העצל נע בין שאיפות פנימיות עזות לבין שיתוק מעשי מוחלט. הניגוד בין מה שהוא משתוקק אליו לבין חוסר המעש שלו יוצר מציאות הרסנית שמובילה בסופו של דבר לאובדנו.
המילה מֵאֲנוּ משמעותה סירבו או לא רצו [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מציעים כמה רבדים להבנת האופן שבו התאווה ממיתה את העצל. במישור הפיזי והבסיסי ביותר, התאווה של העצל לנוח על משכבו מונעת ממנו לעבוד לפרנסתו, ולכן בבוא העת, כאשר אחרים קוצרים את פרי עמלם, הוא נותר בחוסר כל וגווע ברעב [מצודת דוד, עמנואל הרומי]. עם זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמוות נובע מעצם התאווה שאינה באה על סיפוקה. העצל נותר מורעב וריק, והתסכול הנובע מהרצון הגדול שלא מתממש הוא זה שפוגע בו וממית אותו.
טעות היא לחשוב שהעצל אדיש ואינו מתאווה לדבר. למעשה, תאוותו גדולה אף יותר מזו של האדם הזריז, שכן חסר לו הכל. הטרגדיה שלו טמונה בניתוק המוחלט שבין הרצון הנפשי לבין כלי המעשה של הגוף. העצל חפץ להשיג דברים, אך נראה כי אין לו כל שליטה על איבריו, וכאילו ידיו אומרות לו במפורש שלא לעשות דבר [אבן עזרא, מלבי"ם]. מצבו כה חמור עד שהוא נדמה לאדם חולה שידיו רפות ואינן נשמעות לו, ולכן אדם צדיק שרואה אותו ירחם עליו וייתן לו צדקה [מלבי"ם].
מעבר לצרכים החומריים, מנגנון הרסני זה פועל גם במישור הרוחני והשכלי. לאדם עשויה להיות תשוקה טבעית להשיג שלמות ולהגיע לתכלית החכמה, אך הוא מתעצל ללמוד את השלבים המקדימים הנדרשים לכך. הוא מצפה להשיג את המטרה ללא הכלים וההשתדלות המתאימים, וכך נותר עם תאווה עומדת שאינה מתממשת לעולם [רלב"ג, עמנואל הרומי].
זווית ייחודית נוספת לוקחת את הרעיון לעולם הצדקה. לפי פירוש זה, התיאור אינו עוסק בהכרח באדם עני, אלא דווקא באדם בעל אמצעים שמתאווה בתוך לבו לתת צדקה, אך מכיוון שלא הרגיל את עצמו לכך, ידיו כבדות ומתעצלות מלבצע את הנתינה בפועל. עצלות זו, שמונעת ממנו לקיים את המצווה למרות רצונו ולהעלים עין מן הצדקה, היא זו שמביאה עליו את חורבנו [אלשיך].