משלי, פרק כ״א, פסוק ד׳

השורש לנפילה המוסרית אינו מתחיל במעשה הפיזי, אלא ביוהרה של רוּם עֵינַיִם, המתבטאת בשחצנות או בגאווה שכלית המובילה לאפיקורסות ולמחשבה כי ה' אינו משגיח על העולם. למידה זו חוברת התאווה של וּרְחַב לֵב, המאפיינת אדם הרודף אחר תענוגות ללא גבול וזונח את עבודת בוראו. תכונות אלו פועלות כמעין נִר, כלומר פעולת חרישה והכנת האדמה, שכן עצם מחשבות התכנון של הרְשָׁעִים נחשבות להם כחַטָּאת, ובדומה לחורש העוקר קוצים, הגאווה והתאווה מסירות את יראת ה' ומכשירות את הנפש לעבירה. למרות שניתן היה לנתב נטיות אלו לחיוב, החטא נוצר כשהאדם ממליך את החומר על השכל ומשתמש בהן כהכנה אקטיבית לעשיית רע.