משלי, פרק כ״ג, פסוק ב׳

ישיבה בסעודת מושל דורשת איפוק רב, ולכן נאמר לאדם וְשַׂמְתָּ שַׂכִּין בְּלֹעֶךָ, כלומר עליו לעצור את עצמו בכוח כאילו הוא תוחב סכין או קוצים לגרונו ולבית הבליעה שלו. הוראה זו רלוונטית במיוחד אִם בַּעַל נֶפֶשׁ אָתָּה, כלומר אדם רעבתן ובעל תאווה, שעליו לרסן את תשוקתו העזה לאכול או להימנע לחלוטין ממזונו של מארח שעינו צרה. מנגד, יש המפרשים את הביטוי באופן הפוך, על אדם צדיק ומשכיל, שעבורו עדיף להשחית את גופו מאשר להתפתות למנעמי השלטון ולהשחית את נפשו. גישה נוספת מעתיקה את האזהרה מתחום האכילה לדיבור, ומורה לאדם לשתוק ולא להרבות במילים שעלולות להסב לו נזק כבד בחברת השליט.