משלי, פרק כ״ג, פסוק ז׳

אדם צר עין וקמצן מציג חזות מנומסת המסתירה את עוינותו האמיתית. מהותו של אדם נקבעת על פי מחשבותיו הנסתרות, ולכן כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן הוּא, שכן בתוך נפשו הוא מלא במרירות או חווה סערה פנימית בין הרצון לארח לבין קמצנותו. משום כך, גם כאשר המארח מפגין נדיבות כלפי חוץ ומעודד אותך בנימוס, אֱכוֹל וּשְׁתֵה יֹאמַר לָךְ, הזמנתו ריקה מתוכן. בפועל וְלִבּוֹ בַּל עִמָּךְ, כלומר הוא אינו אוהב אותך באמת ואינו סובל את העובדה שאתה אוכל משלו.