יצא לכם פעם לחשוב איך אותו כלי עבודה בדיוק יכול לשמש גם כדי לבנות משהו נפלא וגם כדי להרוס? תדמיינו יער צפוף מאוד שיש בו בִּסְבָךְ־עֵץ, שזה אומר ענפים רבים שמסתבכים ונאחזים זה בזה. כשבנו את בית המקדש הראשון, אנשים היו נכנסים ליער ומניפים קַרְדֻּמּוֹת, כלומר גרזנים, כדי לחטוב עצים לבנייה. זו הייתה מצווה כל כך גדולה ומשמחת, עד שזה הרגיש כאילו הם מרימים את העצים ממש עד לשמיים אל ה'.
אבל כשבאו האויבים להחריב את המקדש, הכל התהפך. הם התנהגו כמו חוטבי עצים פראיים והכו בגרזנים לכל עבר כדי להשחית. בדרך כלל, כשמישהו חוטב עץ, הוא מרים את הגרזן רק כהכנה למכה החזקה שינחית למטה. אבל אצל מחריבי המקדש, המטרה האמיתית הייתה לְמָעְלָה. הם הניפו את הגרזנים כלפי מעלה כי הם רצו לפגוע בקדושה ולמרוד בה'. ובכל זאת, קרה שם פלא גדול: עצי השערים של ירושלים הסתבכו בגרזני האויב ופשוט בלעו אותם לתוכם.