מושג "יום ה'" נתפס במסורת כזמן של גאולה, ישועה וניצחון, אך הנביא מנפץ ציפייה זו ומזהיר כי יום של התגלות אלוהית ומשפט יהיה הרסני עבור מי שאינו ערוך לכך מבחינה רוחנית. המילה הַמִּתְאַוִּים נגזרת משורש תאווה [מצודת ציון], והנביא פונה לאלו המשתוקקים ומחכים לבואו של יום זה, ושואל אותם לשם מה הם מבקשים זאת.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאנשים אלו היו למעשה ציניים ולעגו לדברי הנבואה. מכיוון שלא האמינו לאזהרות על חורבן, הם קראו לה' בזלזול למהר ולהביא את הפורענות שהנביאים מדברים עליה, כדי שיוכלו לראות אם יש אמת בדברים ואם ה' אכן מסוגל לעשות זאת. עבורם, יוֹם ה' יהיה יום שבו ה' יינקם מהם על חטאיהם ועל לגלוגם [רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מצודת דוד].
מנגד, יש המפרשים כי מדובר באנשים שבאמת ובתמים ייחלו ליום ה', מתוך אמונה שבו עתיד העולם להיגאל [ביאור שטיינזלץ]. אולם, הם טעו בהבנת המציאות: אף שיום ה' אכן נועד להיות יום תשועה לישראל באחרית הימים, דבר זה יתרחש רק כאשר העם יהיה במצב של צדקות. עבור הרשעים, התגלות ה' תהיה זמן נורא של צרה, משפט ואפלה. האור והישועה יצמחו מתוך החושך רק עבור הצדיקים, אך לרשעים עצמם יום זה יהיה רק חושך [מלבי"ם]. כדי להמחיש את האבסורד שברשעים המצפים לאור האלוהי, מובא משל על תרנגול ועטלף המצפים שניהם לעלות השחר; התרנגול, שהוא יצור של יום, שמח באור, אך עבור העטלף, שהוא יצור של חושך, האור אינו מביא כל תועלת [רש"י].
גישה שונה לחלוטין מציג אברבנאל, ולפיה התוכחה אינה עוסקת בלגלוג על הנבואה או בציפייה שגויה לגאולה, אלא בשנאת אחים עמוקה. לפי פירוש זה, הדברים מכוונים כלפי בני ממלכת יהודה, ששנאו את ממלכת ישראל וחיכו בכיליון עיניים ליום שבו ה' יעניש את אחיהם ויביא למפלתם. הנביא מוכיח אותם ושואל: מה תרוויחו מנפילת ישראל? יום זה יהיה חֹשֶׁךְ וְלֹא־אוֹר גם עבורכם. חורבן ישראל לא יביא ליהודה שגשוג, אלא יסמן את תחילתה של שרשרת גלויות וצרות רצופות מידי אימפריות שונות, שימיטו עליהם חושך ואופל. ה' אינו חפץ בציפייה כזו למפלתו של האחר, וכפי שמפרט הנביא בהמשך, הוא אף מואס בפולחן ובקורבנות הצבועים של אלו השמחים לאיד.