הנביא דורש מהעם מהפך מוסרי עמוק, הכולל לא רק שינוי במעשים אלא גם שינוי רגשי ביחס לטוב ולרע. תיקון חברתי זה מוצג כתקווה האחרונה לזכות ברחמי ה', לאחר הפורענויות שכבר החלו לפקוד את האומה.
הציווי שִׂנְאוּ־רָע וְאֶהֱבוּ טוֹב דורש מהאדם לשנוא את הדברים הרעים בעיני ה' ולאהוב את הטובים [מצודת דוד]. בעוד שפסוקים קודמים עסקו בתיקון האמונה והיחסים שבין אדם למקום, ציווי זה מתמקד במצוות שבין אדם לחברו. על העם לשנוא את הרע שמביא עליהם עונשים, ובמקום לשנוא את הצדיקים ולהטות משפט, עליהם לאהוב את הטוב [מלבי"ם]. לעומת גישה זו, יש המפרשים כי המילים "רע" ו"טוב" אינן מתייחסות למעשים אלא לבני אדם. לפיכך, יש לשנוא את האדם הרע, ולאהוב את האדם הטוב, שהוא זה שמוכיח את העם ודובר אמת [אבן עזרא].
התוצאה המעשית של אהבת הטוב היא וְהַצִּיגוּ בַשַּׁעַר מִשְׁפָּט. המילה וְהַצִּיגוּ משמעותה העמדה וביסוס [מצודת דוד, מצודת ציון]. על העם להעמיד ולקיים את המשפט בשערי העיר, המקום שבו נהגו לשבת השופטים והזקנים [רד"ק]. תיקון זה הכרחי במיוחד, שכן עיקר הגלות והעונשים באו על העם בגלל עבירות שבין אדם לחברו, כדוגמת עושק דלים ועיוות הדין [מלבי"ם].
אם העם יתקן את דרכיו, אוּלַי יֶחֱנַן ה'. המילה אוּלַי משמעותה שמא [מצודת ציון], והפועל יֶחֱנַן מבטא חנינה, חמלה ורחמים [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. אף על פי שהעם חטא רבות, אם ישובו בתשובה ויעמידו משפט, ישנה תקווה שה' החנון והרחום יחמול עליהם [רד"ק, מצודת דוד].
החמלה האלוהית מופנית אל שְׁאֵרִית יוֹסֵף. השימוש במילה "שארית" נובע מכך שחלקים גדולים מהעם כבר גלו או אבדו בחרב, ברעב ובדבר, ורק מיעוט נותר [רד"ק]. באשר לשימוש בשמו של יוסף, נחלקו הפרשנים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהשם "יוסף" מייצג את עם ישראל כולו, והם נקראים על שמו כאות הוקרה על כך שכלכל ופרנס אותם בימי הרעב במצרים [רש"י, מצודת דוד]. מנגד, יש הסבורים כי הכינוי מכוון ספציפית למלכות אפרים (ממלכת ישראל הצפונית), שכן המלך ששלט בהם באותה עת היה מצאצאי יוסף [אבן עזרא, רד"ק].