ה' מבהיר לעם כי שחיתותם המוסרית, ובפרט קלקול מערכת המשפט, אינם נסתרים מעיניו. המילים כִּי יָדַעְתִּי מדגישות שגם אם העוולות והשוחד נעשים בסתר, ה' רואה ויודע הכול [אבן עזרא, רד"ק]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מצביעה על מערכת משפט מושחתת לחלוטין, שבה השופטים רודפים את החפים מפשע ומעוותים את הצדק.
ההכרזה רַבִּים פִּשְׁעֵיכֶם וַעֲצֻמִים חַטֹּאתֵיכֶם מצביעה על כך שהעבירות אינן רק מרובות בכמותן, אלא גם בעלות עוצמה וחומרה יתרה [מצודת ציון, מצודת דוד]. המלבי"ם מציג הבחנה עמוקה בין המושגים: בדרך כלל, "פשע" שנעשה מתוך מרד מכוון הוא מעשה חמור אך נדיר, ואילו "חטא" שנובע מיצר ותאווה הוא נפוץ אך נחשב קל יותר. אולם כאן, ההידרדרות המוסרית כה עמוקה, עד שגם הפשעים המכוונים הם רבים מאוד, וגם החטאים שנעשים לשם הנאה אישית הפכו לעצומים וחמורים מן הרגיל.
בהמשך, השופטים מתוארים כצֹרְרֵי צַדִּיק, כלומר אויבים ומעיקים לאנשים הזכאים והישרים בדין [רש"י, מצודת ציון, שטיינזלץ]. עיוות דין זה אינו נובע תמיד רק מחיפוש אחר רווח כספי, אלא לעיתים נובע מעצם היותם שונאים את הצדק ואוהבים את הרשע והחומס [מלבי"ם]. נוסף על כך, הם לֹקְחֵי כֹפֶר. בעוד שחלק מהפרשנים מסבירים זאת כלקיחת שוחד רגיל כדי להימנע ממיצוי הדין [שטיינזלץ, אברבנאל], אחרים מדגישים כי המילה "כופר" משמעותה פדיון נפש. כלומר, השופטים לוקחים כסף כדי לפטור מעונש מוות אדם שחויב בדין, ובכך מאפשרים לרוצחים להתחמק מעונשם [מצודת דוד, מלבי"ם].
ההאשמה נחתמת במילים וְאֶבְיוֹנִים בַּשַּׁעַר הִטּוּ. המילה בַּשַּׁעַר מכוונת לשערי העיר, המקום הפומבי שבו ישבו בתי הדין [רש"י, רד"ק, שטיינזלץ], ושם מטים את דינם של העניים בפרהסיה וללא בושה [אבן עזרא, אברבנאל]. הפרשנים מסבירים שהאביונים הם ברוב המקרים הצד הצודק והעשוק, שכן אין להם כלל כוח או אמצעים לעשוק אחרים [רד"ק, אברבנאל]. יתרה מכך, מכיוון שלאביונים אין רכוש, הדיונים המשפטיים שלהם אינם עוסקים בסכסוכי ממון אלא בדיני נפשות, כגון מכות וחבלות. במקרים אלו, השופטים לוקחים שוחד מהתוקפים החזקים, ובכך מטים את משפטו של האביון המוכה והנרצח, שנותר חסר כל הגנה [מלבי"ם].